אמנת העמיות / ד"ר יזהר הס (מתוך הספר אמנה ישראלית)

בשפה האנגלית, העשירה מהעברית פי עשרה לערך, יש מילה מיוחדת לציון יובל 75, Demisesquicentennial. רוב דוברי האנגלית לא השתמשו בה מעולם, ספק אם הם מכירים אותה, אך היא נמצאת שם. על המדף. העברית שלנו מצומקת בהרבה, הרי קפאה לדורות, אך יש בה ממד ייחודי. רבות מהמילים נושאות מטען. לפעמים הוא פועל מיידית, לפעמים הוא נעתר רק ליודעי ח"ן, אך הוא מייחד את העברית משפות רבות אחרות. בלשנים יקראו לו ה ֶר ְמ ֵז (א ָלוּז ְי ָה בלעז). מילה או צמד מילים שבכל פעם שנתקלים בהן, נפתח אסוציאטיבית עולם שלם של הקשרים. כמו היפר־לינק באינטרנט. אתם נתקלים במילה "סנה", למשל, לא חשוב באיזה הקשר, והנה אתם עם משה והמדבר כולו פרוש לפניכם. המילה "מרגל" מעלה בנו מיד הן את סיפור המרגלים התנ"כי, הן את האיש שלנו בדמשק. השם הנפוץ "דביר" מציף את בית המקדש וקורבנותיו (ולכן, אני מודה, השם דביר מעורר בי רגשות מעורבים) ועוד כהנה וכהנה. אנחנו קוראים שורה בעיתון, והמוח שלנו – גם אם לא תמיד אנו מודעים לכך – נושא עמו את לחן התרבות העברית על מגוון רבדיה.

המהפכה הציונית העניקה לנו שתי מתנות עיקריות. הראשונה היא הריבונות והשנייה היא השפה; את שתיהן אנו חיים בפועל עד שהן נראות לנו מובנות מאליהן. אולם לפני ארבעה דורות עצם הרעיון של מדינת לאום לעם היהודי היה חלומם של בודדים בלבד. והשפה העברית כשפת חיים? הרעיון המטורף הזה הרי היה יכול להצליח רק כאשר מגיל הגן ועד בגרות מתרוצצים ילדים כשהם עטופים בעברית. בשני מובנים אלה, אנחנו חיים את החלום. כשיותר מ־40 אחוזים מהעם היהודי יושבים בציון; כשאין חולק על המרכזיות של מדינת ישראל בזהות היהודית ובשיח היהודי; כשהיצירה היהודית היוצאת מדי שנה ממדינת ישראל (סיפורת, שירה, מוזיקה, הגות) היא איכותית ובהיקפים גדולים – אפשר לקבוע בהתרגשות אמיתית שהחלום הציוני ניצח את שלל מתנגדיו.

אז ראשית הבה נקוד קידה בפני הרצל ושאר האדונים הנכבדים. הם ציוו לנו את החלום. אך רגע לפני שניכנס לרבע המאה הבא למדינת ישראל, שבסופו נחגוג את שנת המאה, חובה עלינו להודות כי בכמה תחומים, ובפרט בתחום יחסי ישראל ויהדות העולם, נחוצה לנו אמנה יהודית־ישראלית חדשה. בעצם "חדשה" אולי אינה המילה הנכונה. אינני רוצה להחליף או לתקן תג במגילת העצמאות, אינני רוצה לגעת בשום אות בה. המסמך המכונן הזה, העל־זמני, ראוי שיישאר כזה, שכן כל תיקון בו יכרסם בו. מכאן שהאמנה הנחוצה אינה בהכרח הצהרה כתובה אלא כזו הנחתמת בהתנהגות, בהתנהלות, במדיניות. אמנה יהודית־ישראלית, שמתוך ביטחון עצמי ציוני איננה חוששת לעדכן חלק מעקרונות האתמול.

המילה "גולה", למשל, לא תהיה באמנה החדשה. שלילת הגולה היתה נחוצה, נחוצה מאוד אפילו, בראשית ימיה של הציונות. בלעדיה, ייתכן שלא היינו כאן. אך היום? לא רק שאיננו זקוקים לשלילת הגולה כרעיון מארגן, אלא שאנו גם יכולים להודות, בביטחון של מנצחים אם תרצו, שחלק מחובתנו כיום, כמי שחיים במדינת הלאום של העם היהודי, היא להכיר ולהוקיר את עמנו כולו. כן, גם את אלה שבחרו לא לחיות כאן. לא היינו יכולים לעשות זאת קודם. בעשורים הראשונים להקמת המדינה, כשטרם ידענו אם "האקספרימנט הציוני" יצליח. היינו כה מרוכזים בהישרדות, שלאיש לא היו פנאי או רצון או יכולת להניף יותר מנס אחד. כעת ניתן להסדיר את הנשימה ולהתבונן עם ממד חדש של עומק על יחסי ישראל והתפוצות.

מנקודת מבט היסטורית, ולאחר שביססנו היטב את המהפכה הציונית ואנו גאים ובטוחים בה, ניתן להודות, בזהירות, שיותר מנס אחד היה לו לעם היהודי במאה ה־20. היו שניים, שני נסים. שתי תקומות אפילו.

התקומה הראשונה – שלי היא, ואני גאה בה כל כך. אני ציוני שחולם בעברית ומקווה שגם ילדי יחלמו בעברית. אני חוגג את התקומה הציונית של העם היהודי ששב לארצו ומילות "התקווה" עדיין חונקות את גרוני כאשר אני חושב עליהן במלוא תפארתן.

התקומה השנייה, אני מסוגל היום להודות, היא הדבר המופלא שקרה לעם היהודי, אח ַ י ואחיותי, בתפוצת צפון אמריקה. כי גם העיקש שבציונים, כמוני, לא יכול להתעלם, וכיום גם לא רוצה להתעלם, מההישגים הרוחניים, הדתיים, האקדמיים, התרבותיים, הפוליטיים והכלכליים שהגיע אליהם העם היהודי בגדולה שבתפוצות ישראל.

בשנים 1880–1940 עלו מאירופה לארץ ישראל ונשארו (שהרי לא מעט מעולי חמש העליות שבו כלעומת שעלו) כ־270 אלף איש; באותן שנים ממש היגרו מאירופה לאמריקה כ־2.7 מיליון יהודים. כן, פי עשרה. זה היה גל ההגירה הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. ומה למדנו במערכת החינוך הישראלית על ההגירה הזו? על הדרמה הענקית הזו בתולדות עמנו? כמעט כלום. לימדו אותנו, בצדק לימדו, על כל היבט בחמש העליות לארץ ישראל טרם הכרזת המדינה. מורינו רצו בצדק שנהיה גאים, והצליחו. אבל הם היו כה עסוקים בשלילת הגולה שלא רצו ללמוד, ובטח שלא ללמד, על קורות בני עמנו והצלחתם המרגשת בתפוצת אמריקה.

אין לי טענות למור ַי. זו היתה תקופה אחרת. אך מדינת ישראל היום בוטחת דיה כדי לחגוג בלי לפחד גם את התקומה השנייה של העם היהודי.

וההישגים מרקיעי שחקים. ציוויליזציה יהודית מסעירה, מרתקת. הגות ופילוסופיה, תורה והלכה, תרבות ומוזיקה, ספרות, פמיניזם ומשפט. ברנדייס. פוליצר. וייז. שכטר. סאלד. השל. אנני ליבוביץ'. קפלן. גרשווין. בטי פרידן. אייזק שטרן. אמה לזרוס. סול בלו. בלה אבצוג. קיסינג'ר. ספילברג. רות ביידר גינסבורג. ליאונרד ברנשטיין. לאונרד כהן. ארתור מילר. וזו רשימה כה חלקית. 25 אחוזים האמריקאים שזכו בפרס נובל לספרות הם יהודים. 40 אחוזים מהאמריקאים שזכו בפרס נובל למדעים ולכלכלה הם יהודים.

אני גאה באחים ובאחיות שלי. אני חוגג באהבה את תקומת יהדות צפון אמריקה במאה ה־20, וזה לא מוריד גרם אחד מהציונות שלי. תקומתנו כאן, בציון, היא התקומה שלי. אני בירושלים. אבל ב ָּב ֶל ראויה בעיני. לא רק בדיעבד, גם לכתחילה. הרי כמעט כל ענקי הרוח שקמו לעם היהודי לאורך הדורות לא היו מי שהם ללא החיכוך המתמיד וההפריה ההדדית עם אומות העולם. הרמב"ם לא היה הרמב"ם אלמלא הכיר ביופיו של י ֶפ ֶת וידע להכניסו לאוהלי שם, ואולי אפילו ניתן לקרוא זאת מבין השיטין בדברי חז"ל, שלפיהם "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות" (פסחים פז, ע"ב).

כמובן אין לזנוח את ערך העלייה. חלילה לנו. על ישראל להשקיע בעלייה, בעולים, בהגשמה הציונית הפרקטית שהביאה את רובנו לכאן. אבל לא מתוך התנשאות על החיים בתפוצות; ולא מתוך מחשבה שישראל היא המקום היחיד ליהודים או

לציונים; וגם לא מתוך האמונה העיוורת שהריכוז של העם היהודי, כל העם היהודי, בארץ אבותיו הוא האידיאל האולטימטיבי של הציונות בשנת ה־75 לעצמאותנו. העם היהודי איתן דיו, הציונות חזקה דיה לחגוג את ירושלים וגם את בבל.

באמנה החדשה שלנו עלינו לעגן את ערך הע ַמ ִּיּוּת. עמיות היא הערך של כלל ישראל בלא ההקשר הטריטוריאלי, ההשקפתי או האמוני; אותה תחושה של סולידריות הנשענת על שותפות הגורל והמסורת היהודית. זו משפחתיות שאינה תלויה במקום המגורים, בעמדה הפוליטית, בפרקטיקה הדתית, בבית הכנסת שאתה הולך או לא הולך אליו.

מדינת ישראל תהיה יהודית יותר ודמוקרטית יותר, בדיבור אחד, כשתתקדם צעד נוסף ותפרוט את הערך הזה גם לחקיקה. אך עוד חזון למועד. בינתיים, הבה נקווה שהמילה החדשה הזו, עמיות, תשתרש היטב בשפה העברית עד אשר, בעוד כמה שנים אולי, יהיה אף לה הקשר אסוציאטיבי רחב שיקשר אותה בטבעיות לערכים היפים של אהבת ישראל ותיקון עולם גם יחד.