בית המוסדות הלאומיים

בפאתי שכונת רחביה בירושלים, בפינת הרחובות המלך ג'ורג' וקרן קיימת לישראל, ניצב מאז שנות השלושים של המאה הקודמת בניין מרשים, מונומנטלי ואייקוני: "בית המוסדות הלאומיים".

בהקמתו, שנמשכה יותר משש שנים, הייתה מעין הצהרה והבטחה: מדינה עוד אין לנו אבל בית ממשל עצמי של "ממשלה שבדרך" נקים ונפעיל.

בשנות העשרים, במקביל להתפתחותו של היישוב היהודי הקטן (50 אלף בתחילת העשור, 160 אלף בסיומו), צמחו גם מוסדותיו. היו אלה ההנהלה הציונית, שהוחלפה ב-1929 על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי, קרן קיימת לישראל וקרן היסוד.

משרדיהם של המוסדות היו מפוזרים ברחבי ירושלים. ראשיהם הגיעו למסקנה שמן הראוי לאחד כוחות ולהקים בניין אחד, שלא רק ייתן מענה לפיזור אלא גם יהווה סמל שלטוני. בליבה של ירושלים הוקמה באותן שנים שכונת הגנים רחביה, שעד מהרה הפכה לפנינה אורבנית והוצע שבניין המוסדות ישולב בה. נמצאה חלקת הקרקע המתאימה, שאותה רכשה חברת "הכשרת היישוב" מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית והחל תהליך ארוך, שנמשך כמעט שמונה שנים (1936-1928) של תכנון, ביצוע והשלמה של הבניין.

הצעד הראשון, ב-1928, היה תחרות אדריכלים. כ-30 אדריכלים, בהם מן הידועים בארץ באותה עת, כמו אלכסנדר ברוולד, ריכרד קאופמן, לאופולד קראקואר, ילין והקר, נראו מועמדים בטוחים לזכייה. ועדת השופטים הפתיעה רבים כאשר בחרה בהצעתו של אדריכל כמעט לא ידוע מחיפה, בשם יוחנן (אויגן) רטנר, מרצה בטכניון הצעיר, שנפתח רק שלוש שנים קודם לכן.

הבנייה החלה ב-1929 ונעשתה בשלבים: בתחילה נבנה האגף השמאלי (שמביטים על הבית מרחוב המלך ג'ורג') – אגף הקרן הקיימת. הוא נחנך במאי 1930. רק לאחר שנתיים וחצי, באוקטובר 1932 נורתה  אבן הפינה לאגף השמאלי – זה של קרן היסוד. הקמת האגף המרכזי, שיועד לסוכנות היהודית ולהסתדרות הציונית העולמית – נמשכה שנים אחדות והוא הושלם סופית רק בתחילת שנת 1936.

לוועד הלאומי לא היה אגף משלו והוא היה דייר-משנה באגף קרן היסוד.

במהלך השנים נעשו בבניין שינויים והרחבות. ב-1937 נוסף לו אגף מאחורי אגף קרן היסוד. לאחר קום המדינה נוספה לבית הדו-קומתי קומה שלישית ונקבעה דמותו הסופית, המוכרת לכל.

בבית המוסדות הלאומיים התקבלו החלטות גורליות של ראשי "הממשלה שבדרך" של "המדינה שבדרך". ישבו בו דרך קבע יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית דוד בן-גוריון, ראשי המחלקה המדינית משה שרתוק וגולדה מאירסון, ראש מחלקת הכספים אליעזר קפלן, ראשי מחלקות ההתיישבות, העלייה והחינוך, וכן המוסדות העליונים של הוועד הלאומי, קרן קיימת וקרן היסוד. אף ל"הגנה" המחתרתית היו פינות מוצנעות בבית.

הבית גם ידע דרמות גדולות ונזכיר שתיים מהן: ב"שבת השחורה", 29 ביוני 1946, הסתערו רבבות חיילים ושוטרים בריטים על היישוב היהודי ואסרו אלפים, בהם כמה מראשי היישוב. כוח צבאי בריטי "כבש" את הבניין, החזיק בו 12 יום, חיפש בו נשק וסליקים של ה"הגנה" ולא מצא דבר.

באותה שנה נערכה בבית שביתת רעב דרמטית שזכתה לסיקור עולמי: מנהיגי היישוב  הצטרפו לאלף מעפילים ששבתו רעב בנמל לה-ספציה בצפון איטליה, והפסיקו אותה רק לאחר יותר מ-100 שעות, כשנודע כי הבריטים יעמידו לרשות המעפילים רישיונות עלייה.

והדרמה הגדולה מכולן: פיצוץ רב-נפגעים במהלכה של מלחמת העצמאות (11 במרץ 1948). הערבים הצליחו להחדיר בעורמה למתחם השמור מחבל מוסווה, שנהג במכונית של הקונסוליה האמריקנית אשר בה הוטמנו מאות קילוגרמים של חומר נפץ. המחבל השאיר את המכונית, שהיה לה אישור כניסה קבוע, לפני פתח בית המוסדות הלאומיים – והסתלק. איש ביטחון הזיז אותה כמה עשרות מטרים, אל מול אגף קרן היסוד. מהפיצוץ העז נהרגו 12 אנשים ונשים, בהם לייב יפה, מנהל קרן היסוד ויותר מ-100 נפצעו.

למרות הפיגוע נמשכה בבית פעילות שוטפת של כל המחלקות וגם של בעלי תפקידים מבחוץ שהתמקמו בו לרגל הנסיבות המיוחדות של אותה תקופה: מפקדת ה"הגנה" בירושלים ומטה ההפעלה של השיירות לעיר, שלמרות המצור שהטילו הערבים, פרצו פעם אחר פעם מהשפלה והביאו מזון, ציוד ותגבורות.


בית המוסדות הלאומיים דקות אחדות לאחר הפיגוע

במהלך שנת 1948 הבית תוקן, למרות מצור ירושלים וקרבות מלחמת העצמאות, ובתחילת 1949 הוא התמרק לקראת שני אירועים ממלכתיים: ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה ובחירת נשיא ראשון למדינת ישראל בת תשעת החודשים – ד"ר חיים וייצמן. אלה נערכו בחודש שבט תש"ט (פברואר 1949) ועוררו התרגשות רבה בארץ.


השבעת הנשיא הראשון ויצמן

לאחר כמה ימים עברה הכנסת לתל אביב, וכשחזרה לירושלים בשלהי 1949, שוב אירח אותה בית המוסדות הלאומיים, עד שנמצא לה משכן ב"בית פרומין" בבירה, ממנו עברה רק ב-1966 למשכן הקבע שלה בגבעת רם.

ועם זאת, הנהגת המדינה נותרה במשך 12 שנים (1962-1950) בבניין המוסדות.

משרד ראש הממשלה שכן באגף האחורי של המתחם, ובו נערכו ישיבות הממשלה. הירושלמים לא הופתעו בימים ההם לראות את כל הממשלה (בהיקף של 15-12 שרים) צועדת ברגל מבית המוסדות הלאומיים למשכן הנשיא יצחק בן-צבי – מהלך של 200 מטר...

בן-גוריון היה מגיע מדי בוקר, מצדיע לנוטר שבכניסה ועולה ללשכתו. שליח משרד ראש הממשלה בשנות המדינה הראשונות היה צעיר, עולה מעיראק, אלי עמיר שמו, לימים סופר נודע. את חוויותיו מבית המוסדות הלאומיים ומעבודה בלשכת ראש הממשלה תיאר בספרו "נער האופניים".
 

תפקיד ציבורי ולאומי מילאו לא רק הבניין הגדול, אלא גם הרחבה שלפניו, שאפשר לכנותה הכיכר הלאומית. אירועים חגיגיים, הפגנות נגד הבריטים, עצרות שמחה ולהבדיל לוויות של אנשי שם – כולם נערכו במקום ומשכו קהלים של אלפים ולעיתים אף רבבות. כך היה ביום הניצחון על גרמניה הנאצית במאי 1945 ובמיוחד זכורה עצרת ההמונים בבוקרו של ה-30 בנובמבר 1947, לאחר החלטת האו"ם ההיסטורית על הקמת המדינה.


ריקודים ברחבת בניין המוסדות הלאומיים, בליל כ"ט בנובמבר

הפגנות מחאה שערכו יהודי ירושלים נגד מדיניות "הספר הלבן" של הבריטים, שצעדו ברחובות ירושלים, הסתיימו תמיד בכיכר שלפני בית המוסדות. הפגנה מרשימה במיוחד ערכו 1,000 מנשות ירושלים, שבראשן צעדו הרבנית שרה הרצוג, אשת הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ורחל ינאית, רעיית יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי.

את הכיכר פקדו לעיתים קרובות ילדים ובני נוער שציינו בה חגים ואירועים מרכזיים. לרגל חג השבועות, ילדי ירושלים, קטנים כגדולים, נהגו להביא לכיכר סלסלות ביכורים, שתמורתן הועברה לקרן הקיימת. בידיעה בעיתון ב-1946 נכתב: "חצר המוסדות הלאומיים שקקה מקהל רב של פעוטות לבושי חג ועטורי פרחים, כשחמישים גני ילדים בעיר הביאו לקק"ל ביכורים".

גם חגיגות ט"ו בשבט נפתחו בכיכר הלאומית וממנה יצאו משלחות של ילדים לערוך נטיעות ברחבי העיר.

בקיץ תש"ט-1949, כאשר נערכה לווייתו השנייה של בנימין זאב הרצל, לאחר שארונו הועלה לארץ מווינה, הטקס המרכזי היה בכיכר שלפני בית המוסדות ומשם הועבר הארון להר נישא במערב ירושלים, שקיבל מאז את השם הר הרצל.

 

בית המוסדות הלאומיים בירושלים לא סיים את תפקידו עם הקמת המדינה. להיפך. מאז, ולאורך כל השנים ממשיך לפעום בו הלב של העם היהודי בישראל ובתפוצות. המחלקות השונות של ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, פועלות לחזק את מדינת ישראל ולשמר את הקשר בין ישראל לעם היהודי בתפוצות. 

הבית היה ונשאר "בית המוסדות הלאומיים".