בס"ד כ"ח תשרי התשע"ח
18/10/2017

פרשת אמור

 

 

 

פרשת "אמור"

 

כוהנים שלוחי העם או שלוחי הא-ל?

-הרב משה פינצ'וק-

 

 

פרשת אמור זרועה תמיהות: התלמוד מונה שמונה פרשיות שנאמרו בהקמת המשכן, בראש חודש ניסן. מקומן הנכון הוא בפרשת שמיני, הפותח בהקמת המשכן: "שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן... פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות... ". בפועל חלק מפרשיות אלו נכתבו כאן, בפרשת אמור:

 

א. פרשת כוהנים: רש"י מפרש: "פרשת כהנים – אמור אל הכהנים, שהלכות כהנים כתובות בה, ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה, הוצרכה קדושתן להודיעם". לדעת רש"י, "פרשת הכוהנים" הנזכרת בסוגיה זו תחילת פרשת אמור, שם מפורטים איסורי טומאה וחיתון לכוהנים, ומומים הפוסלים כוהנים מעבודה. מדוע פרשה זו זזה ממקומה הראוי לה בשמיני לראש פרשת אמור?

 

ב. פרשת טמאים: מזהה פרשה זו מזוהה כפרשת "וינזרו מקדשי בני ישראל" המפרטת דיני טהרה באכילת תרומות וקודשים. הפרשה נאמרה ביום הקמת המשכן משום "שגם היא הוצרכה ליום, לסדר אכילת קדשים בטהרה". מדוע אם כן זזה פרשה זו ממקומה הראוי לה בשמיני לכאן?

 

ג. השוואה בין פרשת המועדות המוזכרת בפרשתנו לפרשת המועדות המובאות בפרשת פנחס מצביעה על כך, כי פרשתנו מתמקדת במצוות היום של המועדות, אך הטיפול בקרבנות החגים כאן דליל ביותר. לעומת זאת, בפנחס הדגש הפוך. ההתמקדות היא בקרבנות המתחייבים בכל חג, ולא במצוות היום. פרשת המועדות שבאמור, הדנה במצוות היום, השוות לכל עם ישראל, מתאימה יותר לפרשת פנחס. ופרשת המועדות שבפנחס הדנה בפירוט בקרבנות המועדים מתאימה לפרשת אמור שבספר תורת כהנים? מדוע הוחלפו פרשות אלו?

 

מפתח להבנת הפרשה טמון בדברי הספורנו בתחילת הפרשה: "וינזרו מקדשי בני ישראל" – שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". הכוהנים זוכים ליחס מיוחד ולמעמד שונה משאר העם. בפרשת תצוה וצו מתוארים הטקסים שמקדישים ומפרידים את הכוהנים מהעם. במתן תורה הכוהנים זוכים למעמד מיוחד. בתחילת פרשת אמור ההגבלות והאיסורים המיוחדים לכוהנים מדגישים ומרחיבים את הפער החברתי בינם לבין שאר העם.

 

כיוון שכך, עלולים להתפתח בקרב הכוהנים רגשי עליונות וניכור כלפי העם מצד אחד, והרגשת קרבה מוגזמת אל הקב"ה מצד שני. יש חשש שהכוהנים ייתנו פרשנות לא נכונה למעמדם; הם עלולים לתפוס את עצמם כחטיבה מנותקת מהעם, ולראות עצמם כבני אלוקים. ייתכן שיתחילו לראות את בית המקדש כביתם שלהם, כמקום שבו הם בעלי הבית, ומתוך כך יזלזלו ויקלו ראש בקדושת קודשי בני ישראל. האנתרופולוגית מארי דאגלס מתארת מציאות של קדושה יחסית בחברות אחרות: מה שטהור ביחס

 

  

לדבר אחד ייחשב כטמא ביחס לדבר אחר ולהפך. הדרך הנפוצה לביטוי כבוד הוא השימוש בגללי פרה כאמצעי טהרה. נשות הביק סוגדות לפרה. סוגים פשוטים של טומאה מעבירים בעזרת מים. טומאה בדרגה חמורה יותר מעבירים בעזרת גללי פרה ומים. גללי פרה כמו גללי חיה, טמאים במהותם ומטמאים, והם אכן יגרמו טומאה לאל; אבל ביחס לבן תמותה נחשבים הגללים טהורים. החלק הטמא ביותר של הפרה נחשב טהור ונקי דיו אפילו ביחס לכוהן ברהמיני כדי להסיר ממנו את טומאותיו.

 

פרשת אמור באה להילחם נגד מושג הקדושה היחסית, ולבסס את ההבנה כי כל עם ישראל שייך למערכת חוקית וחברתית אחת. כדברי הספורנו: "שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". מיד אחרי "פרשת כוהנים" הדנה במעלת הכוהנים, ובצמוד לה, מופיעה "פרשת טמאים", המגדירה היטב את מעמד הכוהנים. על הכוהנים להפנים שהם אינם בני אלוקים, בית המקדש אינו ביתם, וקודשי בני ישראל קדושים להם כפי שהם קדושים לשאר עם ישראל. הסוגיה בגיטין רואה את "פרשת כוהנים" ו"פרשת טמאים" כשתי פרשות נפרדות, שכן לשתיהן מגמות סותרות: "פרשת כוהנים" עוסקת במעלת הכוהנים וייחודם, ואילו "פרשת טמאים" מטרתה להעמיד את הכוהנים במקומם.

 

זו הסיבה, כי פרשיות אלו נותקו ממקומן הטבעי בפרשת שמיני, העוסקת ביום הקמת המשכן. יום הקמת המשכן הוא יום הקדשת הכוהנים. מעמד המדגיש את מעלתם וייחודם. אין זה הזמן להעביר בו גם את המסר ההפוך. מכאן לשם הפרשה: "אמור" זו מילה חסרת משמעות והעדפתה על פני המילה "הכוהנים" בולט ומעביר מסר דומה. כך יש להבין גם את מיקומה כאן של פרשת המועדות. אל להם לכוהנים לחשוב כי המועדים הם ימי חג שלהם; משמעותם של החגים משותפת לכל עם ישראל, ולכן מדגישה הפרשת המועדות כאן דווקא את המרכיבים המשותפים לכל עם ישראל, וההתייחסות לקרבנות החגים שולית. כדברי הרמב"ן: "אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם".

 

 

הרב משה פינצ'וק ראש המרכז למורשת ישראל ורב הקמפוס המכללה האקדמית נתניה

 

eliner   hendat_yamim   bnei_akiva tora_mizion  Hadracha.org