בס"ד כ"ב טבת התשע"ז
20/01/2017

פרשת שופטים וצדק חברתי

 

פרשת שופטים

 

זכויות הפרט בממלכה הישראלית

-הרב בניהו ברונר-

 

פרשת שופטים היא פרשת "מדינת ישראל". משה רבנו שלא יזכה להיכנס לארץ ולהיות שותף פעיל בהקמת הממלכה מתדרך את העם העומד להיכנס לארץ מהם המוסדות הממלכתיים שעליהם לכונן. מערכת משפט היא הבסיס לקיום הלאומי בארץ: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" גם כשאין מלך בישראל, השופט יכול לתפקד כמלך. המוסד השני הוא בית המלוכה- השלטון: "שום תשים עליך מלך". שני המוסדות האלו הם במישור הקיומי- הארצי. בנוסף עליהם שתי מערכות העוסקות במישור הרוחני, הכהונה והנבואה: "וזה יהיה משפט הכהנים", "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך אליו תשמעון". ארבע רשויות אלו מרכיבות את המדינה הישראלית, משפט, מלוכה, כהונה ונבואה. התנ"ך וחז"ל עוסקים רבות במערכות היחסים בין ארבעת הרשויות.

 

נשאלת השאלה, האם התורה מתייחסת לזכויות הפרט בממלכה, מערכות שלטוניות שיש בידן סמכויות נרחבות עלולות לפגוע בזכויות הפרט. ברור שהתורה מחייבת כל פרט ופרט להכפיף את עצמו למערכות הציבוריות, "תתן לך", "שום תשים עליך", "אליו תשמעון", האם לא קיים חשש שמא אנשי המערכות לא ישימו לב לצרכי הפרט?

 

בהמשך הפרשה אנו מוצאים את רגישותה של התורה למעמדו וצרכיו של הפרט. שפיכות דמים הוא העוון החמור ביותר במישור החברתי, התורה מחמירה על כל רוצח אפילו רוצח בשגגה, שצריך לגלות לעיר מקלט, הגלות מכפרת על חטאו ובפרשתנו הגלות מגינה עליו מפני גואל הדם: "פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת". התורה מגינה על חייו של רוצח בשגגה קל וחומר חיי כל אדם. התורה דואגת לרכושו של כל פרט, ואוסרת להסיג גבול: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ". מערכת המשפט יכולה לדון  רק על פי שני עדים, כמעט בכל המישורים, בתחום הפלילי- דיני עונשין ובתחום הממוני: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". עדים זוממים ששיקרו בעדותם, והיו עלולים לפגוע באדם שלא כדין דינם חמור מאד: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ"., אם זממו בעדותם להרוג אדם, הם בעצמם חייבים מיתה.

 

במלחמת רשות מחזירים מעורכי המלחמה מי שנטע כרם ולא הספיק לחללו, הכרם לא הגיע לשנתו הרביעית אחרי שלש שנות ערלה, וקיים חשש שהנוטע לא יזכה ליהנות מפירותיו,  מי שבנה בית חדש ולא חנכו, מי שארס אישה ולא לקחה, התחשבות עילאית בצרכי הפרט, ושחרורו ממלחמת רשות: "פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה", במלחמת מצווה הכול יוצאים אפילו חתן מחדרו. וכלה מחופתה כדברי חז"ל במסכת סוטה, במלחמת מצווה גוברים צרכי הכלל על צרכיו של הפרט..

 

הפרשה מסתימת בפרשת "עגלה ערופה". נמצא חלל בשדה ולא ידוע מי הרגו. זקני העיר הקרובה ואיתם מגיעים דיינים מבית הדין הגדול: "זקניך ושופטיך" ובנוסף כוהנים שמגיעים מירושלים מביאים עגלה ועורפים אותה בנחל סמוך לעיר. זקני העיר סומכים את ידיהם על ראש העגלה, ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ..כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". מעמד שמטרתו לכפר על האירוע המזעזע שקרה לידם, בקשה מה' שיסלח לתושבי העיר הקרובה ולעם בכללותו. מדובר על איש או אישה אלמוניים, מנהיגי הציבור לוקחים אחריות על מותם ומבקשים כפרה מה' על כך. חז"ל שואלים: "וכי עלה על דעתנו שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא מאי ידינו לא שפכו - לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה", מנהיגי העם תפקידם להנהיג ובמקביל לחנך למידות מתוקנות, לדאוג למזונות ולאבטחת התושבים, שהן בעצם התשתית הקיומית של העם וההנהגה בראשו.

 

ממלכה ישראלית מושתת על מערכות שלטוניות חשובות הדואגות לקיום הארצי והקיום הרוחני ומאידך אינן מתעלמות מחייהם של הפרטים ומצרכיהם, כל אדם פרטי הוא עולם מלא, הדאגה הבסיסית היא לחייו של הפרט, ומכאן התורה תמשיך ותכוון אותנו לעשיית צדק בכל מישורי החיים:  "צדק צדק תרדוף".

 

הרב בניהו ברונר, רב הקהילה הדתית לאומית בצפת, ואב בית דין לממונות בחיפה והצפון.

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga