בס"ד כ"ו אדר התשע"ז
24/03/2017

פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך

פרשתנו פותחת בציווי הדלקת המנורה:

            "...בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר, ח', ב')

 

 

מנורת המקדש והדלקת הנרות סמלו לאורך דורות רבים את חיבורו של עם ישראל לארץ ולמקדש. כך בימי מרד החשמונאים, המנורה והדלקתה היו במוקד המלחמה, ולימים הדלקת החנוכיה היוותה סמל לנצחון המכבים ולטיהור המקדש. מקום נוסף בו מהווה המנורה סמל לקשר זה הוא התבליט המפורסם שבשער טיטוס שברומא, המתאר את תהלוכת הובלת השלל והביזה מירושלים לרומא. שער זה מכונה גם שער הנצחון, אותו הקדיש דומיטיאנוס לאחיו טיטוס, כשתים עשרה שנים לאחר נצחונו על היהודים במרד הגדול (שנת שבעים לספירה). בתוך תהלוכת הביזה ניתן לזהות גם את מנורת המקדש הנישאת על גבי שבויים מממלכת יהודה. במשך אלפיים שנות גלות היוותה מנורה זו סמל לביזיון היהודים ולגלותם מארצם.

 

מסיבה זו, נהגו יהודי רומא במשך השנים שלא לעבור תחת שער טיטוס. אולם, ביום הקמת המדינה, בכדי לבטא את שמחתם, חרגו יהודי רומא ממנהגם זה. הם צעדו מתחת לשער, אבל בכיוון ההפוך, מרומא החוצה – לכיוון ארץ ישראל. בכך ביטאו יהודי רומא את שמחתם על חזרתם של היהודים לארצם.

סמל המ

המנורה שבשער רומא המשיכה לבטא את חזרת עם ישראל לארצו, ובי"א בשבט תש"ט (1949), נבחרה המנורה להתנוסס על גבי סמל המדינה. המנורה שבסמל, לא מבוססת על תיאור המנורה באמנת היהודית הקדומה, אלא על צורת המנורה שבתבליט שער טיטוס. עיצוב הסמל של המנורה עם שני ענפי זית נעשה על ידי האחים גבריאל ומקסים שמיר. בכך השלימה המנורה את מסעה מרומא בחזרה לירושלים לאחר אלפיים שנות גלות. ברוח זו כתב ש' סקולסקי בשירו על המנורה:

 

"מועמת, שחוקה ומוחלדת

על שער ברומא חיכית

אלפיים שנה כה בודדת…

הנה שוב את גאה מתנוססת,

שוב בירושלים העיר …"

 

מנורה נוספת המבטאת את שיבת עם ישראל לארצו נתרמה על ידי חברי הפרלמנט האנגלי שמונה שנים לאחר הקמת המדינה, והיא מוקמה בתחילה סמוך לבניין הכנסת דאז, ברחוב המלך ג'ורג', וכאשר עברה הכנסת למיקומה הנוכחי, הועברה המנורה יחד איתה. מנורה אומנותית זו נעשתה על ידי האמן היהודי בנו אלקן, ומתוארים בה עשרים ותשעה אירועים, הן בתבליטים והן בכיתובים, המתארים פרקים מתולדות עם ישראל. בין אירועים אלה, ניתן לזהות את דוד וגלית, מרד גטו ורשה, המכבים נלחמים ביוונים, לוחות הברית, איוב, נחמיה מקים את חומות ירושלים

 

ועוד. על שני הקנים הגדולים נמצא הפסוק שמתאר את מנורת זכריה "לא בחיל ולא ברוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". פסוק זה נאמר לבוני ירושלים, שלא יתגאו על עשייתם זו, ויזכרו מי הוא נותן הכוח לכל המפעל הגדול הזה.

למגיעים לאזור הכנסת מומלץ לעצור ולהתבונן בציורים ובעבודת האמנות היפה המתארים בדרך אומנותית את תולדות עם ישראל.

כעת, כל שנותר הוא שתשוב המנורה ותהפוך מסמל מתנוסס לכלי ממשי המאיר בבית המקדש ומקיים את הצו שבפרשה. מנורה שכזו נעשתה על ידי אנשי מכון המקדש, והיא שוכנת ברובע היהודי, במדרגות היורדות לעבר רחבת הכותל. במקום זה ניתן להתבונן במנורה ולהשקיף ולהתפלל לכיוון הר הבית.

 

המנורה ואורה מוזכרת גם בשמות שונים של יישובים בארץ. היישובים נהורהנוגה וזוהר השוכנים באזור חבל לכיש, הוקמו באמצע שנות החמישים. יישובים אלה נושאים בשמם תיאורים שונים של אור המנורה, שהיוותה השראה להתחדשות שבעשייה הציונית בתקופה זו.

לא רחוק ממודיעין שוכן היישוב מנורה. הקמת היישוב בסמוך למודיעין הגיונית. ממקום זה יצאו בני משפחת מתתיהו החשמונאי למרד אשר הוביל לטיהור המקדש וממילא לחידוש הדלקת המנורה. הסבר אחר לשם היישוב נעוץ בעובדה שבמהלך מלחמת השחרור בעת מבצע דני נפלו באיזור זה ארבעים וחמישה לוחמים. האותיות מ"ם וה"א בגימטרייה הם 45 וזה ההסבר הנוסף לשם היישוב. תושבי המקום לא אהבו את השם הנשמע להם ארכאי מידי והם עשו ניסיונות לשנות את השם לגבעת אורנים על שם עצי האורן הרבים בסביבה.

סמוך ליישוב מנורה, על גבעת המנורה, צומחות מרווֹת, שצורתן מזכירה את המנורה על כפתוריה ופרחיה. ד"ר אפרים וחנה הראובני, יוזמי נאות-קדומים, מצאו צמח זה בדרום סיני, והעלו את ההשארה שאולי בו נתקיים: "אשר אתה מראה בהר" שנאמר על המנורה.

 

המילה נר מביאה אותנו אל המושב אור הנר שבנגב. על מושב זה שוחחנו בעבר בהקשר של קיום מצוות ברית המילה והקשר ליישוב ברור חיל הסמוך.

לעומתו היישוב הקהילתי גן נר מוביל אותנו סמוך לעמק יזרעאל דרומית לקיבוץ יזרעאל. היישוב קרוי על שמו של הלורד ברנט ג'אנר שהיה יושב ראש הקהילה היהודית באנגליה. השם ניתן על פי דמיון הצלילים בין המילים ג'אנר לגן נר.

 

ובהמשך הפרשה מסופר על תחילת מסעות בני ישראל במדבר. התורה מתארת בהארכה את סדרי היציאה והחניה על פי עמוד הענן לאורך ארבעים שנות הנדודים –

 

וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים—

וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה', וְלֹא יִסָּעוּ

(במדבר ט', י"ט)

המושב מִשְׁמֶרֶת שוכן בלב השרון צפונית לכפר סבא. שמו של המושב מנציח את המאבק של פועלים יהודים אשר לחמו על כך שייתנו להם לעבוד בפרדסי השרון כאשר בעלי הפרדסים העדיפו לא פעם פועלים ערבים זולים יותר.

כיום ניתן לסייר במושב וללמוד על תהליך ייצור הדבש. כמו כן פועלת במקום חווה לגידול יענים.

 

את תיאור היציאה לדרך מלווה תיאור נפלא של יציאת הארון –

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, י', ל"ה-ל"ו)

 

פסוקים אלה, המוכרים לנו מהתפילה הנאמרת בעת שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש, מופיעים בפרשתנו, ובהם מתואר הארון, המבטא את מקום השראת שכינתו של הקב"ה, כמי שלוחם את מלחמות ה'.

בספר שמואל מתואר שגם לאחר הכניסה לארץ המשיך הארון לשמש כמוביל במלחמות שונות, אלא שעם ישראל האמין יותר מדי בארון עצמו ולא במה שהוא מבטא, ועל כן במלחמת אבן העזר שליד ראש העין נפל הארון בשבי הפלשתי, והוא נלקח לאשדוד, עיר שבאותם הימים היתה  עיר פלישתית וכיום הנה עיר ואם בישראל, ובה נמצא נמל אניות חשוב.

הפלישתים שמו את הארון במקום הנקרא בית דגן. אז היה זה מקדש פלישתי לאלוהיהם, שנקרא דגון; וכיום זהו שמו של יישוב עירוני בדרך שבין ירושלים לתל-אביב.

ארון הקודש גרם למגיפה בקרב אנשי אשדוד, והם החליטו להעביר את הארון לעיר פלישתית בשם גת. כיום יש בקרבת מקום עיר בשם קריית גת. בתחילתה היתה קריית גת ידועה כעיר של עולים חדשים, כיום גרים בה עולים חדשים ותושבים וותיקים. סמוך לקרית גת יושב הקיבוץ גת, שגם הוא נקרא כך בעקבות גת הפלישתית.

הארון המשיך לנדוד ומגיע לעיר עֶקרון. עקרון של ימינו היא יישוב בשם מזכרת בתיה. היישוב הוקם כמושבה על-ידי הברון רוטשילד, שקרא למקום על-שם אמו – בתיה.

לאחר שבעה חודשים של טלטולים מגיע הארון לבית שמש, עיר שנמצאת בשפלת יהודה, ולאחר שגורם למוות של 50,070 מאנשי בית שמש לאחר שאלה ניסו לראות מה יש בתוך הארון, הוא נלקח לקרית יערים, שם הוא נשאר שנים רבות עד שדוד המלך מעלה אותו לירושלים לקראת הקמת בית המקדש.בפרשתנו רמז גם לדגל המדינה: ונסע דגל מחנה ... מקובלים אנו שדוד וולפסון, עוזרו הקרוב של הרצל, הוא שהגה את רעיון הדגל.

 בעת שהכין את הקונגרס הציוני הראשון (לפני 100 שנה) שאל את עצמו: באיזה דגל נקשט את בית הקונגרס? "ומחשבה נצנצה במוחי: והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו - הטלית בה אנו מתעטפים... יהי נא דגלנו לבן עם פסי תכלת... צוויתי לעשות דגל לבן תכלת ולצייר בו מגן דוד - כך נברא דגלנו הלאומי."

 אולם יואל רפל מביא בספרו "ארץ מולדת" ציטוט משירו של לודוויג אגוסט פרנקל, "צבעי ארץ יהודה", עוד משנת 1804:

 

 צבעי הארץ האהובה / תכלת-לבן הם גבולות יהודה / לבן הוא זיו הכהונה / וכחולים זהרי הרקיע.

 ממקום אחר מגיעה עדות, שבמסיבת יום הולדת לכבוד משה מונטיפיורי, שנערכה בקייב בשנת 1884 נאמר: "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים - כי רבים רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו."

שנה מאוחר יותר (1885 - ועדיין אנו לפני הקונגרס הציוני הראשון) הניף ישראל בלקינד בראשון-לציון דגל כחול לבן. במכתבו להיסטוריון דובנוב סיפר כיצד הוכן הדגל: "יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצוותיה, דוגמת הטלית שלנו, ומגן דוד של תכלת באמצע."

 

מוביל מחנה בני ישראל היה שבט יהודה

 

מסעות בני ישראל במדבר נועדו להוביל אותם לארץ כנען. בני ישראל נעו בצורה מסודרת כאשר לכל שבט היה דגל מיוחד לו:

 

וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה--לְצִבְאֹתָם;

 

לפני שנים רבות כתב נח רוזנבלום את השיר:

 

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

 

במילות השיר אנו מגלים את שם העיר נס ציונה אשר החלה כמושבה בשנת 1883.

מקור השם הוא בפסוק מספר ירמיהו:

 

שְׂאוּ-נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל-תַּעֲמֹדוּ

 

במספר יישובים בארץ אנו מוצאים את השם מחנה יהודה.

המפורסם שבהם זו שכונת מחנה יהודה אשר הוקמה בשנת 1887 כאחת השכונות הראשונות של יהודים אשר ביקשו לצאת מחומות העיר העתיקה בירושלים ולגור בתנאים טובים יותר מאשר בסימטאות הצרות של העיר העתיקה.

השכונה מפורסמת כיום בשוק הצבעוני המכיל מאות דוכני ירקות, פירות ודברים אחרים.

 

את סקירתנו נסיים בבקעת הירדן במושב שדמות מחולה, שבו שוכנת ישיבה הקרויה "שדמות נריה", על שמו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד וראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה.

 

כתב: עמוס ספראי ראש מכללת אמונה בירושלים

 

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga