הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס ביוזמת תיאודור הרצל בשנת 1897 בבזל, שווייץ, והשתתפו בו כ-200 צירים מ-17 מדינות. ביחד, צירי הקונגרס הציוני העולמי הראשון יסדו את ההסתדרות הציונית העולמית ואישרו את תכנית בזל שקראה לתנועה הציונית להקים בשטח ארץ-ישראל שהיה אז תחת השלטון העות'מאני בית מולדת לעם היהודי המובטח על-פי משפט הכלל וזוכה להכרה בינלאומית.
מיד לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון כתב הרצל ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים. לו הייתי אומר זאת בקול רם היום, כולם היו צוחקים בתגובה. אבל אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד חמישים שנה, כל העולם יידע זאת."
לאחר שנת 1897, חמשת הקונגרסים הציוניים העולמיים נערכו מדי שנה. בשנותיה הראשונות ההסתדרות הציונית העולמית יזמה או פיקחה על הקמתן של מגוון מוסדות שנועדו לסייע להקמת המדינה היהודית שחזה הרצל. בין המוסדות הללו נמנו נתיבי אוויר ארץ ישראל (קודמתה של אל על), אוצר התיישבות היהודים (כיום בנק לאומי), האוניברסיטה העברית בירושלים וכן הקרן הקיימת לישראל (קק"ל).
הפעילות של ההסתדרות הציונית העולמית והמוסדות שהיא הקימה נשאה פרי ב-29 בנובמבר 1947, כאשר העצרת הכללית של האו"ם אימצה את החלטה מס' 181 (II) שקראה לחלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית. לאחר קבלת הכרה במדינה יהודית על-פי משפט הכלל, ב-14 במאי 1948 יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון הודיע על הקמת מדינת ישראל והפך לראש הממשלה הראשון של ישראל.
במחצית השנייה של המאה העשרים ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד שיתפו פעולה עם הקונגרסים הציוניים לצורך קביעת מדיניות וקידום של מגוון יוזמות למטרת עיצובה וחיזוקה של ישראל כמדינת היהודים לפי חזונו של הרצל, וגם לצורך חיזוק הקהילות היהודיות בתפוצות, העלאת יהודים לישראל, פיתוח ויישוב הקרקעות וגיוס כספים למטרות אלו.
לקריאה נוספת לחצו כאן.
