בס"ד א' ניסן התשע"ז
28/03/2017

פרשת נשא

בס"ד

 

פרשת "נשא"

 

היחיד והיחד

-הרב ד"ר יהודה אלטשולר-

 

 

פרשת נשא ממשיכה לתאר את ההיערכות של מחנה ישראל במדבר. היערכות שמתחילה במניין הפרטים שמרכיבים את המחנה ולאחר מכן ארגונם ע"פ שבטים. לכל שבט נקבע נשיא וכל שלשה שבטים יחד יוצרים מחנה שמונהג ע"י נשיא השבט המרכזי שבו. התורה קובעת את המיקום של כל מחנה כך שתיווצר טבעת היקפית סביב המשכן, ובתוכה טבעת מצומצמת יותר שמורכבת ממשפחות שבט לוי.

 

המשמעות הפשוטה של שיטת הארגון הזו היא שכל פרט ופרט בישראל יונק את חשיבותו ואת מעמדו על בסיס זיקתו למעגלי ההשתייכות השונים – משפחה, שבט ומחנה, וכולם יחד יונקים את כוחם ומשמעותם ממרכז המחנה – המשכן בו שורה שכינה. בכך מנציח מחנה ישראל את מעמד הר סיני בו חנו כולם סביב ההר שבראשו שרתה השכינה, ואף מרכיב ההתקדשות והטהרה שהיה בהר סיני זוכה להנכחה מחודשת באמצעות הפרשת הטמאים לשולי המחנה  לכאורה סידור זה משקף מערכת אידאלית בה מקומו של כל אדם מובטח ומוסדר והוא אף זוכה לעומק קיומי הנובע מידיעת מקומו בתוך המחנה וביחס למשכן.

 

אך נדמה שפרשת נשא מבקשת להוסיף משהו שחסר לכאורה באותה מערכת מושלמת. על מנת שנוכל לזהות את אותו חוסר, נפנה את מבטינו לשתי פרשיות שנראות במבט ראשון כחורגות מהמבנה המוצע.

 

פרשת הסוטה ופרשת הנזיר המצויות במרכז הפרשה אינן מהוות המשך ישיר לסדור המחנה ומיקומן מעורר תמיהה. מה גם שעל פי תוכנן מתאים היה לשייכן לפרקי מצוות אחרים כמו אלה שבחומש ויקרא.

 

יתכן שמגמת סדור פרשיות אלה כאן נועד להשלים את החסר. במערכת המושלמת שתואר לעיל חסר הפרט, הפרט אמנם נמדד ביחסו אל הכלל אך האם יש לו חשיבות משל עצמו? האם אנו מסוגלים להתייחס אל הפרט כמי שזקוק להתייחסות, תוך התעלמות מוחלטת ממעגלי ההשתייכות השונים שלו? האם יכול אדם לקיים זיקה ישירה אל המשכן מבלי לעבור דרך 'טבעות האבטחה' המקיפות את המשכן?

 

דומה, כי התורה עונה על שאלות אלה בצורה חיובית. עיון בתוכנן של פרשיות אלה, מעלה שבשונה מההתייחסות הגורפת עד כה אל ה'כלל', הרי  שהן מעמידות את הפרט במרכזן. פרשת סוטה בוחנת את מערכת היחסים המשברית אליו נקלעו חייהם של בני זוג, ואילו פרשת הנזיר מתארת שינוי רוחני שמעוניין לעבור אדם מישראל.

 

בשני המקרים יוצרת התורה קשר ישיר בין הפרט לבין המקדש. בני הזוג זקוקים למי המרים שבמקדש, על מנת לרכוש מחדש את האמון ההדדי שנפגע אנושות. האמון הזה לא יושב לאוהלם אלא בהתערבות ישירה של הקב"ה שכביכול "מוחל על כבודו"  ומוכן שימחה שמו על המים על מנת להשכין שלום בתא המשפחתי.

 

רשת הנזיר לעומת זאת, מתארת מצב בו יכול כל אדם, איש או אשה, מסיבותיו שלו, להפוך לזמן קצוב למעין כהן גדול בתוך אהלו וממילא להפוך את ביתו למעין משכן.

 

נדמה שהמסר הברור שעולה מעצם הדיון על הסוטה והנזיר כפרטים, בלב ליבו של הספור הגדול על התארגנות מחנה ישראל במדבר סביב המשכן, נועד לאותת ולהזהיר אותנו מתופעה שניתן בקלות להיגרר אחריה. העיסוק בכלל לא יכול להיעשות על חשבון, או במקום העיסוק בפרט. הזיקה של הפרט למקום הקדש והמקדש צריכה לבא לידי ביטוי גם דרך המסגרות הכלליות אך אסור שהמסגרות אלה יחניקו את קולו של הפרט. אוי לה למסגרת שהופכת למלכודת. מחנה ישראל על כל רבדיו ודרגותיו לא יוכל להוות תחליף מלא לרצונו של האדם להתקדש כאינדווידואל – נזיר, וחייה של משפחה בישראל המצויה בבעיה קשה לא יפתרו אלא בקשר ישיר עם המקדש.

 

 

הרב ד"ר יהודה אלטשולר מרבני צהר, ר"מ במכון הגבוה לתורה, אונ' בר אילן ומרצה להיסטוריה במכללת אורות ישראל

 

 

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga