בס"ד כ"ז אייר התשע"ז
23/05/2017

פרשת בשלח

 

 

פרשת "בשלח"

 

המבחן של בית ללא חוסר

-יהושע גרינשטיין-

 

 

 

צדקה היא הגדרה שהציבור משתמש בו כדי לבטא לעזרה לזולת שאין לו, וצדק חברתי הוא ביטוי שהציבור עושה בו שימוש בזמן שחסר לאנשים, אין ספק שזה מבחן למי שיש לו כדי להתמודד עם המצב, לפתוח את הלב והכיס, ולעזור עד כמה שניתן. כדברי הפסוק [דברים פרק טו/ח]- "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ."

והנה, כאשר אנו נקרא את פרשת השבוע, אנו פוגשים מבחן...בדיוק בכיוון ההפוך. לאחר שהקב"ה רואה שאין לעם ישראל אוכל, הוא מבטיח להם "לחם מן השמיים" [שמות ט"ז/ד] בכל יום ויום, דבר שהמשיך ל "אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" והנה, למרות שכל יהודי, מעשיר ועד עני, יכל ללכת לישון כאשר הוא יודע בוודאות שיהיה אוכל למחרת, הקב"ה מורה שהמן ירד מדי יום " לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:"

 

איזה ניסיון יכול להיות כאשר יש את ההפך מ"אין"- יש אוכל, מדי יום, לכולם? מהי המבחן הגדול כאשר יהודי יכול ללמוד, להשקיע במשפחתו ובאיש/אשתו, לא לעבוד לפרנסתו ולכולם, למגדול ועד קטן, תמיד יהיה אוכל?

 

קולמוסים רבים נשברו, כדי לגלות מהו הניסיון הגדול כאשר אין כלל מצב של אין. מבין ההצעות השונות של פרשני המקרא, דומה, כי הצעתו של הספורונו היא הטובה: "למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן".

 

לדעת הספורנו, המבחן הוא מבחן לעם ישראל כאשר הם דווקא לא סובלים, אלא כאשר ביתם מלא אוכל כאשר אנשים סובלים, כאשר עם ישראל מרגיש שחסר, הוא שואף לעמוד במבחן כדי למלא את החסר. אירועי ההוריקן האחרון בארה"ב, ותגובת הקהילות היהודיות לעזור לאחיהם ולאחיותם, היא דוגמה מובהקת לעמידה בניסיון של מצב בה אין.

 

אך מה קורה כאשר יש? כיצד מגיב עם ישראל כאשר נראה שלא חסר דבר? האם גם אז הוא שואף לעמידה איתנה בערכי התורה, ושאיפה להגיע גבוה יותר, לתקן את העולם, ולדאוג לזולת עד כמה שידו מגעת? אפשר והסיפור הבא ימחיש את אמיתות דברי הספורנו: בביקור בקהילה יהודית לפני כמה שנים, הגעתי לתפילת מנחה בשבת בחודשי החורף המוקדמים. כרב קהילה לשעבר בקהילה קטנה, ידעתי עד כמה זמן זה הוא קשה: אי אפשר להתקשר לעוד יהודי להשלים מניין מפאת קדושת השבת, ובחורף, רק יצאנו מתפילת מוסף לפני שעתיים, דבר שבוודאי יקשה על אנשים לחזור לביה"כ למנחה. והנה, נדהמתי לגלות שיהודים עומדים יחד לתפילה בשעה מאתגרת זו! במהלך סעודה שלישית לאחר התפילה, שאלתי לתומי איך הקהילה מתמודדת עם אחוזי התבוללות של כ60% בקהילתם שלהם, בעובדה שרק אחוז נמוך שולחים את ילדיהם לבית ספר יהודי ועוד. לא אשכח לעולם את מבטם התוהה, ואולי המרחם, לשאלותי, אחדים נהנו בראשם אחרים כלל לא שלחו מבט והדבר לא הפריע להם כלל! אחד מהאוכלים בארוחה אף הרחיק לכת ואמר: "הרב-ודאי הנתונים שלך מוטעים, תראה כמה אנשים יושבים יחד בסעודה שלישית על לחם וסרדינים בלבד!"

 

  

ואז הבנתי את אמיתות הפסוק לעיל ופירושו של הספורנו: כאשר בית הכנסת שלך מלא וגדוש, אתה פשוט לא רגיש לכך שיש בתי כנסת אחרים החסרים מאד ביהודים! כאשר נראה שיש כ"כ הרבה, כאשר הגיעו כה הרבה יהודים לתפילת מנחה של שבת, מי בכלל יתן את מחשבתו לרבבות שלא הגיעו!

זה ה"ניסיון" של המן- כאשר ליהודים יהיה כ"כ הרבה פיסית, עם זרימת מן מתמדת מן השמיים, האם הם עדיין ישאפו למלא את החסר מבחינה רוחנית? האם בתוככי בית כנסת מלא וגדוש, עדיין היהודים יחשבו על אלו שלא הגיעו? אכן, דברי המכילתא המצוטטים לעיל צועקים לכל יהודי שזכה, בחסדי שמיים, לבית מלא וגדוש מבחינה פיסית ורוחנית: " לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". האם נצליח לעמוד בניסיון לשאוף ולעשות לעשיית צדק חברתי מלא בעולם בה יש כל כך הרבה?!

 

 

הרב יהושע גרינשטיין- מרבני צהר, מנהל הכשרה ושיבוצים במכון שטראוס עמיאל של אור תורה סטון.

 

 

 

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga