בס"ד ג' כסלו התשע"ז
03/12/2016

Bereshit - 5773

 

 

בשבילך בראתי...

-הרב יחיאל וסרמן-

 

 

ההשקפה היהודית גורסת, כי אסתטיקה ויהדות צועדים  יחדיו והדבר מעוגן בתורה ובהלכה. ואכן כאשר מסתיימת בריאת העולם, פונה הקב"ה אל ברואיו ומבקש מהם להנות מעולם נאה זה, וכך מובא במדרש רבה:."בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך".

 

מתוך עיון בדברי המדרש נבחין בכמה נקודות עיקריות: ראשית כל הבריאה נבראה עבור האדם –

"בשבילך בראתי". שנית, האדם מצווה לשמור על עולמו של הקב"ה ולא לפגוע בכל אשר בו "תן דעתך של תקלקל". והנקודה האחרונה, לאדם צריכה להיות אחריות אישית לשמירה על העולם ומלואו והוא צריך לחשוב כאילו רק הוא בעולם – "אין מי שיתקן אחריך".

 

בנוסף לכך, נוכל להבחין גם בדחיפות וחשיבות הענין: המדרש טורח לומר "בשעה שברא ה' את האדם הראשון" – כלומר באותה שעה. כאילו לא היה לו זמן לחכות. מיד בבריאתו הציווי הראשון על אדם הראשון המסמל את כלל האנושות שמור על איכות הטבע והסביבה.

 

המוטיב המרכזי ביהדות היא ההרמוניה שבין ברואיו של הקב"ה בעולמו: צומח, חי ומדבר, כאשר האדם שהוא נזר הבריאה, ועליו להתייחס כראוי לכל אחד מברואיו של הקב"ה ובמיוחד כלפי בני אדם אחרים. מנקודת ראות זו, יכולים אנו לבחון את גישתה של היהדות ליחסו של האדם אל סביבתו והחובה לשמירת הנוף והטבע.

 

פן נוסף לחשיבות הנושא נוכל לראות בפרושו של הרב שמשון רפאל הירש לפסוק בספר בראשית:

מדוע הקדימה התורה את חוש היופי לחוש הטעם, דהיינו את "נחמד למראה" שהוא חוש היופי, ל"טוב למאכל" שהוא חוש הטעם, לדעתו של הרב הירש, האדם הינו היצור היחידי עלי אדמות המסוגל להנות מהיופי נחמד למראה וזו הוכחה לחשיבותו של חוש זה. השמחה ביופיו של הטבע ובנוי הצמחים שביקום, יביאו אותו לשמוח גם ביופי מוסרי, וחברה שלא חסה על היפה ועל הנוי גם האדם יצמח פרא.

 

אחד הדברים היכולים לחנך את האדם להימנעות מפגיעה והשחתת הטבע והסביבה היא המודעות וההכרה, כי אין נברא ללא צורך בעולמנו וכל נברא תלוי בצורה זו או אחרת בנבראים.

 

את עמדתה של התורה, באשר ליחסו של האדם אל סביבתו, ניתן ללמוד מהפסוק: "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לחפשה, לא תשחית את עצה... כי האדם עץ השדה". איסור זה הידוע בספרות התלמודית בשם "בל תשחית", נוהג לא רק בעת מלחמה, אלא אף בעיתות שלום ושלווה. הסיבה לכך שאזהרה זו נאמרה בהקשר "מלחמתי" דווקא, נובעת מכך שמלחמות, מטיבען, גורמות להתרופפות המשמעת המוסרית: ביזה, שוד, הרס והשחתת כל דבר שניקרה בדרכם של הלוחמים. על כן, מזהירה התורה את הלוחם היהודי שעליו לשמור על עולמו של הקב"ה ולהגן על הטבע והסביבה, גם בתנאי מלחמה וסערת הקרב. על מהותו של איסור "בל תשחית" עומד בעל ספר החינוך: "ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו מתוך כך תדבק בנו דבר השחתה וזהו דרך חסידים ואנשי מעשה, האוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות... ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם...".

 

חכמינו זיכרונם לברכה הרחיבו את יחסם החיובי לאילנות וביטאו זאת במספר מימרות השזורות בתלמוד[1]. "היוצא בימי ניסן ורואה אילנות בפריחתם אומר: ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים, להתנאות בהם בני אדם". כריתת עצי פרי, דבר חמור הוא, ועל כך אמרו חכמינו[2]: "בשעה שכורתין את עץ האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע".

 

האקולוגיה, דוגלת בשמירה על המסגרת ששמה טבע, כאשר הדגש שלה הוא איכות ואסתטיקה. לעומתה, נקודת המוצא של ההלכה היהודית אינה בעיקרה אסטטית. אומנם, ההלכה מתייחסת בחיוב רב לאסתטיקה, והראיה לכך הם המשכן וכליו המהווים נושא אמנתי ממדרגה ראשונה, כמו גם בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". כך מצווה הקב"ה את משה). את הפסוק "זה אלי ואנווהו" פירשו חז"ל: "התנאה לפיו במצוות...".

 

יוצא איפוא, כי גם המסורת היהודית מייחסת חשיבות רבה לנוי ולטבע, אך בנושא זה של "בל תשחית" לא באה התורה לתת כבוד לטבע כעומד בפני עצמו, אלא כיצור כפיו וקניינו של הקב"ה. את האיסור להזיק שלא לצורך לעולם ולמרכיביו ניתן לייחס לפסוק "לה' הארץ ומלואה". עצם העובדה שאין הבחנה בין איסור השחתת עץ לאיסור קריעת בגד, מוכיח כי בבסיס הרעיון נעוץ קיום ושימור עולמו של הקב"ה עצים, אבנים ויצורים חיים כאחד.

 

 

 

 

 

 הרב יחיאל וסרמן הוא חבר ההנהלה הציונית

 וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות.



[1]  בבלי, ברכות, מ"ג, ב'

[2]  פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ג.

darga_eng tora_mizion_eng bnei_akiva_eng  hendat_yamim_eng  elinerEng tfila_eng  shlezinger_eng