בס"ד ד' כסלו התשע"ז
04/12/2016

Vezot Habracha

פרשת "וזאת הברכה"

 

איפה אתה שבט שמעון? – על יציאה מן הכלל והחזרה אליו

– הרב בעז גנוט-

 

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: אב למשפחה גדולה נוטה למות, מכנס את משפחתו ונפרד מילדיו. בתחילה הוא אומר דברים כלליים ולאחר מכן הוא פונה לכל אחד מן הילדים ונותן לו ברכה אישית. בצורה מפתיעה למדי הוא מדלג על אחד הילדים ולא מעניק לו ברכה.

עד כמה שזה נשמע מופרך – נראה שזה מה שקורה בפרשת השבוע שלנו. משה רבינו נפרד מבני ישראל, אותם הנהיג ארבעים שנה, בסדרה של מפגשים המתפרשים על פני ספר דברים כולו. ביום פטירתו הוא מייחד דברים לכל שבט בפני עצמו. השבט היחידי עליו הוא מדלג הינו שבט שמעון.

משל למלך שבא אצל בניו לפרקים, כשהוא נפטר מבניו היו בניו וקרוביו מלוין אותו, אמר להם: בני שמא כלום צורך יש לכם? אמרו לו: אבא, אין לנו צורך ואין לנו דבר אלא כשתתרצה לאחינו הגדול. כך, אילולא שבטים לא נתרצה המקום לראובן לכך נאמר "יחד שבטי ישראל". (ילקוט שמעוני)

לפי המדרש, לא רק שהמנהיג מדלג עליו אלא שגם האחים מדלגים עליו. השבטים טורחים להתאגד למען האח הבכור, ראובן, ואף מצליחים. הניגודיות של מהלך זה מול השמטתו של שמעון בולטת מאד, במיוחד לאור הסיום של "יחד שבטי ישראל".

אמנם, חז"ל איתרו את הברכה לשבט שמעון כחלק מן הברכה לשבט יהודה:

"וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה". דבר אחר: "שמע ה' קול יהודה" כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה, שנאמר: "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון" ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים. (רש"י)

אינני משוכנע שהכללתו של שבט שמעון בתוך שבט יהודה מקילה על הבעיה או מחריפה אותה. למעשה מן הרגע שבו משה מדלג על הברכה לשבט שמעון הוא יורד מבמת ההיסטוריה. אפילו נחלתו בארץ ישראל כלולה בנחלת שבט יהודה. וכל כך למה? מדוע שבט שמעון זכה ליחס שכזה?

"וללוי אמר", למה נאמר? לפי ששמעון ולוי שתו בכוס אחד, שנאמר: "ארור אפם כי עז". משל לשניים שלוו מן המלך, אחד פרע למלך ואחד לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, כך שמעון ולוי, שניהם לוו בשכם, כענין שנאמר: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה". לוי - פרע מה שלוה במדבר, שנאמר: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה'", וחזר והלוה את המקום בשטים, שנאמר: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"  שמעון - לא דיו שלא פרע אלא חזר ולוה, שנאמר: "ושם איש ישראל המוכה".

המדרש משווה בין התנהגות שבט לוי ובין התנהגות שבט שמעון לאורך תקופת התגבשותם, החל מהאבות המייסדים וכלה בתקופת הנדודים במדבר, ערב הכניסה לארץ ישראל.

שניהם מתחילים את תולדות ימיהם ברגל שמאל מבחינת החיבור שלהם לערכי אבי המשפחה, יעקב אבינו, עם פעולה התקפית לא מתואמת בשכם. אלא שלאורך הזמן ועם התגבשותם כמשפחה רחבה ושבט נראה שאופן ההתמודדות של כל אחד מהם הוא שונה.

 

 

 

 

 

שבט לוי עובר תהליך שבו הוא דבק באופן מלא ברצון ה' כפי שבא לידי ביטוי בדברי המנהיג. הוא נכון לעשות זאת גם כאשר זה מציב אותו בעימות קשה מול אחיו, בני השבטים האחרים. כך זה קורה כאשר משה קורא לדגל להילחם ולהרוג בחוטאי עגל הזהב, וכך זה קורה כאשר נדרשת גילוי קנאות לדבר ה' במעשה זמרי והמדיינית. שבט שמעון לעומת זאת, לא מתגלה כמי שעושה מאמץ מיוחד לתקן את היחס שלו לערכי ההנהגה ורצון ה'. יתירה מכך, נראה שהוא ממשיך לעשות את הדברים בדרכו שלו, וכך אנו מוצאים כי זמרי בן סלוא, שנהרג בשעה שעשה מה שעשה עם המדינית, הוא נשיא שבט שמעון.

משה רבינו, כמו גם עם ישראל כולו, סוקר את התנהלותו של שבט שמעון, ומבין שאין לתת מקום רגיל לשבט כזה בפסיפס החיים הלאומיים. רק התכללות בתוך שבט יהודה תאפשר לו להמשיך ולהיות חלק ראוי בתוך האומה הישראלית. על כן מחליט משה רבינו שלא להעניק לו ברכה ייחודית ואחיו השבטים אינם מתגייסים למענו. שבט שמעון צריך להגדיר מחדש את זיקתו לכלל ישראל והוא אינו יכול לעשות זאת יותר מתוך עצמאות מוחלטת אלא מתוך סמיכות לשולחנו של שבט דומיננטי, שבט יהודה.

 

הרב בועז גנוט, ראש אגף "צהר בקהילה" בארגון רבני "צהר"

 

 

darga_eng tora_mizion_eng bnei_akiva_eng  hendat_yamim_eng  elinerEng tfila_eng  shlezinger_eng