בס"ד י"ט טבת התשע"ז
17/01/2017

פרשת כי תבוא וצדק חברתי

 פרשת "כי תבא" 

 

בעור ווידוי מעשרות- מודל ל"צדק חברתי" אלטרנטיבי בגובה העיניים

-הרב אליעזר שנוולד-

 

בפרשתנו מוזכרים מצוות "בעור מעשרות" ו-"וידוי מעשרות". מהם ניתן ללמוד על המודל של התורה ל"צדק חברתי" אלטרנטיבי  "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעוואמרת לפני ד' אלקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני".

 

בשנים הרביעית והשביעית מוציאים את כל המעשרות שנותרו בבית ולא נמסרו ליעדם, לכהן, ללוי ולעני. ויש לומר את הוידוי ביום טוב האחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית.

 

עפ"י רש"י אנו מתוודים שהפרשנו את כל סוגי התרומות והמעשרות בהם אנו חייבים  "ואמרת לפני ה' אלהיך" - התודה שנתת מעשרותיך:  "בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון.  וגם לרבות תרומה ובכורים: לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני.    

 

בוידוי אנו מפרטים גם שהקפדנו על פרטי דיני ההפרשה, כהלכה: ככל מצותך - נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון. לא עברתי ממצותיך - לא הפרשתי ממין על שאינו מינו ומן החדש על הישן מצות הבעור והוידוי מצריכות ברור מעמיק של היבטיהם ההלכתיים והרמב"ם אינו מונה את הבעור כמצווה רק את הוידוי.  הדבר מעורר שאלה, שכן לכאורה הוידוי הוא חלק ממצוות הביעור, ומדוע הוא מונה את החלק כמצוה ולא את עיקר המצווה.

 

הרב קוק זצ"ל מבאר, כי בעור של המעשרות אינו מצווה בפני  עצמה, אלא מועד ב' של חובת נתינת המעשרות, למי שלא נתן אותם בזמן וזאת הסיבה מדוע לא נמנתה בנפרד. מכאן שמצוות המעשרות היא מצווה יחודית, ולשם כך נדרשת מצוות הבעור, להוות מעין "אבטחה כפולה" לכך שהמעשרות יגיעו לבסוף ליעדם. מאידך, הוידוי אינו וידוי על חטא, אלא ביטוי חיובי, והוא נועד לעצב את התודעה היחודית של המעשרות והצדקה בעם ישראל. אמנם כמעט בכל התרבויות בעולם, ישנה התייחסות לחוליות החלשות שבחברה, ולהתגייסות החלקים החזקים בחברה לסיוע לנזקקים. ובכל זאת התורה מבקשת להדגיש שהצדקה והסיוע צריכים לבוא מתוך  תודעה שונה.

 

הרמב"ם מדגיש את חשיבותה של מצוות הצדקה, כמצווה שמאפיינת את עם ישראל, ומשפיעה על תחומים רבים  עצם העמדת הצדקה כמצווה וחובה שניתן לאכוף בכח, מעלה תמיהה, הרי לכאורה ערכה של הצדקה הוא בכך שהיא באה מתוך בחירה רצון טוב, ונדיבות הלב, ואם כופים עליה היא  לכאורה כבר לא  "צדקה"?  מצוות המעשרות שופכת אור על שאלה זו. שכן מצוות המעשרות משקפות את הזיקה של הפרט לכלל ואת המרכיב של הכלל בתוך רכושו של הפרט . כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החק השתתפות החלק בכל, ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל זאת אומרת מחובתו לעבוד למען תקון הצבור שהוא חלק ממנו ומחליט לחסך תועלתו לו לעצמו חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צרך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו אכן ראוי לו ליחיד לסבל אף את מר המוות למען הצלת הכלל אך לפחות צריך היחיד לחשב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו. אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלוה את כל דיניו המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים.

 

דיני המעשרות ובכלל זה בעור מעשר והוידוי, משקפים תפיסה ותודעה אלטרנטיבית, הפוכה לחלוטין מהמקובל, ביחס למהות המעשר והצדקה. בדרך כלל סובר האדם שהברכה שניתנת לו, בתבואת השדה או ברווח כספי, כולה שלו. במידה והוא יגלה נדיבות לב הוא יוותר משלו כדי לתת לנזקקים. אולם התורה מלמדת אותנו שהמעשרות והצדקה, אמורים לבוא מתפיסה אלטרנטיבית הפוכה לחלוטין. הברכה שניתנת לאדם בתבואת השדה או ברווח כספי כוללת בתוכה חלק שאינו שלו, חלק זה מיועד לכהן ללוי ולעני. ביחס אליהם, הוא רק מהווה צינור שדרכו מועבר החלק אליהם. על כן הוא מצווה ומחויב  לתת את המעשר והצדקה ליעודם, ומי שלא נותן הוא למעשה גזלן! ולכן ניתן גם לכפות אותו לתת.

 

בדרך זו ניתן להבין גם את דברי חז"ל  "עשר תעשר"-  עשר בשביל שתתעשר. שכן הקב"ה מוסיף לאדם בתבואה כדי שיהיה  לו ממה לתת לאחרים. ואז לא משלו הוא נותן אלא נותן להם את שלהם.  התורה מבקשת שנתייחס לצדקה כאל מחויבות, שאין כאן ויתור אלא מלוי חובה, והחזרת פיקדון למי שהוא מיועד לו. תפיסה זו של המעשר והצדקה יוצרת תודעה אלטרנטיבית של "צדק חברתי". כפי שמצינו בחז"ל

 

הרב אליעזר שנוולד, חבר בארגון רבני "צהר" וראש ישיבת ההסדר מודיעין.

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga