בס"ד כ"ד כסלו התשע"ח
12/12/2017

פרשת תולדות וצדק חברתי

 

פרשת תולדות

  

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מזקן"

- הרב שי פירון -

 

ספריית העיוורים - כמשל

זו היתה חוויה בלתי נשכחת. הגענו, כל המשפחה למוזיאון הילדים בחולון, לקראת מסע בעקבות עולמו של העיוור, "דיאלוג בחשיכה".

 

בחושך מוחלט, פנתה אלינו המדריכה, כבידת הראיה, והבהירה שמרגע זה, עלינו להיות קשובים להנחיותיה. מעולם לא חשתי בחוסר אונים, בהעדר שליטה, כמו באותם דקות ארוכות בהן הובלתי על ידיה במסדרונות חשוכים כשמסביבי רעש והמולה: מים שוצפים, מכוניות נוסעות, ועוד. פתאום, העיוור היה הרואה ואני הפכתי לעיוור.

 

יותר מכל, זכורה לי השיחה, לאחר הסיור. המדריכה, אם לשלשה ילדים, כבידת ראיה, ספרה לנו על ההתמודדות, על האתגרים והקשיים, ובעיקר – על חיוניותה של ההקשבה. עד כמה הקשבה חשובה לאנשים עיוורים. נדהמתי. חשתי כעיוור - חרש.

 

בשנת 2007 חיים בישראל 26,500 בני אדם המוגדרים כעיוורים או לקויי ראייה. 5% אחוזים מתוכם הם ילדים. מהם מובטלים. והנה, מסיבות תקציביות, כמעט ונסגרה ספריית העיוורים בנתניה. והארץ לא רעשה וגעשה. ואיש לא שבת, ולא יצא לצמתים ולרחובות. אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע. הספרייה המרכזית לעיוור, שקיימת במתכונות שונות משנת 1949, נעזרת בספרניות, קריינים, קלדני ברייל, חדרי הקלטה ועריכה, שייצרו במהלך שנה שעברה בלבד 743 כותרי ברייל ו-670 כותרים מוקלטים. היקף החלפות הספרים היה מעורר קנאה בכל הספריות העירוניות ברחבי הארץ..והנה, הקצאה תקציבית איימה על קיומה של הספריה. מה זה אומר עלינו? כיצד התייחסו בעולמה של  ההלכה אל העיוור? לא כאן המקום להרחיב בשאלה זו. אולם, שאלת היחס אל העיוור צריכה להבחן בשני מעגלים: ראשית, עלינו לבחון את יחסה הכולל של החברה אל העיוור. שאלת יחסה של החברה מכילה בתוכה מטען רב. מחד, יש בכוחה  להאיר   את היחס העקרוני של ההלכה והמחשבה היהודית לבעלי מוגבלויות. שנית, עלינו לבחון את מעמדו המשפטי, את המעמד האישי של העיוור אף על פי  שלא ניתן להפריד, באופן מוחלט, בין שני התחומים. ברור, שהעמדה ההלכתית הבסיסית שואבת את כוחה מרוח ההלכה. גם אם אמירותיהם של חכמים מהווים תיאור עובדתי או סוציולוגי-חברתי, אין ספק שיש בהם כדי להשליך על העמדה ההלכתית.

 

עמדת מוצא רעיונית מובאת בדברי חכמים במסכת נדרים שבתלמוד הבבלי: "ארבעה חשובין כמת: עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים... וסומא - דכתיב: "במחשכים הושיבני כמתי עולם[1]". הגדרתו של הסומא כמת עלולה להתפרש בכמה אופנים שונים: ראשית, יתכן וחז"ל בקשו לתאר את חומרת הלקות. יתכן, ורצו לעורר את רחמם של האחרים. אולם הסברים אלה מחייבים אותנו להצביע , מה מייחד את הלוקים בבעיות הללו, הנחשבים כמתים, על פני לקויות רבות? מה היתה הסיבה שהובילה את חז"ל לקבוע שהללו חשובים כמת?! נראה, שההדרה מן החברה היא מה שמשותף לעני, למצורע ולחרש. ארבעתם הוצאו מהמעגל החברתי, נתוני האבטלה העכשוויים – יוכיחו. לפיכך, הם חשובים כמתים.

 

פרשנות חברתית זו מאפשרת להבין באור אחר את דברי בעלי התוספות: "ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי" (פי' – לכן, צריך להתפלל עליהם).אומנם, פשוטם של דברים מורה שמידת החסד והרחמים היא המניע המרכזי. אולם, עדיין עולה השאלה, במה זכו אלה שיתפללו עליהם יותר מאשר אחרים?! זאת ועוד, האם המתפלל סבור שתפילתו תפקח את עיני העיוור ותחזירו אל חברת הרואים?! האם מטרתה של התפילה להביא לנס גלוי שאינו כדרך הטבע?! התפילה על העיוור מקרבת את העיוור אלי ומחזירה אותו, בעקיפין, אל לבה של החברה. התביעה להתפלל לשלומו של העיוור מבהירה שהפער בין הגדרתו של העיוור כ'מת' להגדרתו כ'חי' תלויה בתפילה, היינו בפעילות שלנו, להשיבם אל לב הקונצנזוס. ההבנה בדבר מקומו של העיוור בחברה התחדדה לנוכח מחלוקת הלכתית בין שני פוסקים, בני דורנו. האחד, הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים בארה"ב, שהיה פעיל גם בענייני חינוך וציבור. הרב נפטר ב – תשמ"ו, 1986. השני, הרב מרדכי יעקב ברייש, רב הקהילה החרדית בציריך. הרב נפטר בתשל"ז, 1977. שני הפוסקים עסקו בשאלת הכנסת כלב נחיה לבית הכנסת. הרב ברייש אסר הכנסת כלב נחיה, גם במחיר ניתוקו של העיוור מתפילה בבית הכנסת. הוא מבקש לעגן איסר זה בדרשת הכתוב: " וסימן לדבר לא תביא, מחיר כלב בית ד', כי תועבה הוא". ואם מדובר במקרים מיוחדים בהם רוצה העיוור להגיע לבית הכנסת,  " והעיקר אצלי שעל כל  פנים לעתים מיוחדים, מסתמא (=מן הסתם) ימצא למישהו להוליכו לבית הכנסת, ולא להתיר מפאת זה להכניס כלב".

 

נימוקיו של הרב הם שניים: האחד, נוגע להלכות כבוד בית הכנסת. האם מכובדת הימצאותו של כלב בבית האל? הנימוק השני, הוא נימוק חברתי, שנועד לגדור פרצות בדור:  ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שההפקרות כל כך מצוי' ויהדות כל כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות, והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן. אם כן ...כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיוצא בזה שמלווה אותו לדרכו לבית הכנסת בעוונותינו הרבים שהיהדות כל כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר.

 

האיום על קיומה של הספריה, כמשל, מהווה ביטוי למחלה חברתית המלווה את חברת השפע, בה מטפחים את החזקים ומזניחים את הזקוקים לעזרת הכלל.  עצם איום הסגירה, עורר בי מחדש את הדי ההשפעה שחוויתי בעקבות קריאת ספרו של סמארגו: "על העיוורון". חברה שלמה מתעוורת, חברה שלמה מפסיקה לראות. דומה, שהיחידים שרואים מה קורה, הם .... העיוורים! משום מה, באותה תערוכה במוזיאון חולון, כשהעיוור הוביל אותי בין שבילי המיצג, חשתי שהוא – רואה. ואני?! ואנחנו?! הגיע העת בה מנהיגות רוחנית תישא את דגל המאבקים החברתיים על נס, תדגיש את המימד היהודי שבהם, תהווה קול מוסרי – יהודי – מצפוני ותוביל  הליך של שינוי בציבוריות הישראלית השבעה והדשנה. ההצעה לפגיעה בציבור העיוורים מהווה תמרור אזהרה הקורא לנו לשוב ולהוביל, בדרך לכינונה של חברת מופת יהודית, של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, מדינה בה ערכים מוסריים נעלים תופסים את עמדתם הראויה. זוהי מהותה של הציונות הדתית. ומכאן נובעת חשיבות השמעת הקול הצלול שלנו בנושאים אלה.

 

קיומה של ספריית העיוורים, כמו גם קיומם של מוסדות נוספים, לא צריכה להיות תלויה באישור תקציבי יחודי. היא חלק מתעודת הזהות של המדינה.

 

הרב שי פירון

ראש ישיבת פתח תקווה ורב השכונה הדתית באורנית.

 

[1] תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ס"ד עמוד ב'

eliner   hendat_yamim   bnei_akiva tora_mizion  Hadracha.org