בס"ד כ"ז טבת התשע"ז
25/01/2017

פרשת מקץ וצדק חברתי

 

פרשת מקץ

 

'הַדְלִיקוּ אוֹר בַּרְחוֹבוֹת..'

-הרב דני סגל-

 

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא: ) אין לך דבר שאין לו מקום..

 

לכל חג, ולכל זמן יש גם  את המקום שלו.

בפסח אנחנו סביב שולחן גדול, והכול קורה שם.

בשבועות אנחנו בבית הכנסת, בלילה ארוך של תיקון.

בסוכות, מחוץ לבית, בחצר – בבית של ארעי..

 

המקום של חנוכה זה הפתח.

 

כעם, זה מקום מאוד משמעותי בשבילנו. הכול קרה לנו כאן בפתח הבית, זה המקום שממנו נולדנו, כשיצאנו ממצרים בין משקוף ושני מזוזות שסימלו את יציאתנו משעבוד פיסי ורוחני אל חרות עולם. כל פסח אנחנו פותחים וסוגרים – את הדלת הזאת, וכך גם כל ההיסטוריה שלנו – לפעמים היא פתוחה יותר בציפייה לאליהו הנביא שייכנס, ולעיתים סגורה מחשש של הגויים, אשר לא ידעך בכניסה וביציאה ממנה, אנחנו מזכירים לעצמנו בנשיקה על המזוזה, כי  ' ה' א-לוהינו ה' אחד..'

 

אותו הפתח הקבוע, מקבל מבט חדש בחג החנוכה. נר חנוכה מצוה להניחו בפתח הסמוך לרשות הרבים, שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל. הפתח בחנוכה, מוקף במצוות - מזוזה בימין וחנוכיה בשמאל. אבל הכיוונים האלה, זה רק כשאדם נכנס פנימה. בחנוכה, ניתן לומר, שאנחנו אמורים לצאת.

 

כל השנה המוקד זה הבית, ובסוכות אנחנו מוכנים להעתיק את הבית אל החצר. בחנוכה - למשך שמונה ימים בשנה, הרחוב זה הבית שלנו. יש מצווה להאיר את המרחב הציבורי, להבין שמצווה היא משמעותית רק אם היא נוגעת באנשים נוספים, ממילא החנוכיה הופכת להיות המזוזה של העולם. ואם הבית החדש הוא הרחוב, ומזוזה צריכה להיות מימין בכניסה לבית, אז כשאנחנו עם הפנים לעולם היא באמת מימין.

 

מה כתוב במזוזה החדשה ? אם כל שנה במזוזה שאנחנו מנשקים את בניית הבית, את 'ושיננתם לבניך', ואת 'בשבתך בביתך..' בחנוכיה, המזוזה שלנו לשמונה ימים אלו – אנחנו מנשקים את פרסום הנס.את 'הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר..' , את זה שאין אפשרות לקיים מצוות לבד, ואם לילה ואף אחד לא ייהנה מהחנוכיה שלך, אז אין טעם לברך.כל כך הרבה חגים הם שלנו, של הבית הפרטי הקטן, החג הזה הוא של החברה, של הקהילה.לא סתם אימצה התנועה הציונית את חנוכה, לא רק בשל הגבורה שבו, אלא גם מתוך חוש פנימי שאמר, אנחנו הולכים להיות שוב עם, זה לא חג של בתים, זה חג של ציבור. אז חשוב, לא לשכוח לנשק את החנוכיה, לפני שיוצאים.

 

אבל לא רק העולם מרוויח מהיציאה הזאת שלנו החוצה, גם הבית.לא הכול אנחנו רואים כשאנחנו כאן בפנים, לפעמים חשוב שנצא קצת החוצה.

 

"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִילוּ מִי שֶעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמֵּזִיעַ
שֶל ההוֹלֵך לְפָנָיו.."

                     ('ניסים' יהודה עמיחי)

 

לפעמים אנחנו, יותר מדי קרובים לכל הנסים שלנו. צריכים לצאת קצת החוצה.הנרות של חנוכה, מזכירים נס גדול מפעם, אבל מנסים גם לומר לנו שהוא היה (ועדיין קיים) פה.

 

אולי זאת כל המטרה – הם לא שם בשביל עצמם, הם שם כדי להאיר לנו דברים אחרים. הם לא הסיפור, הם סה"כ באו להראות לנו מה יש כאן כל הזמן.ממילא - אין לנו רשות להשתמש בהם , אלא לראותם בלבד.

 

אנחנו לא יוצאים אל הרחוב לגור שם באורח קבע, אנחנו נהיה שם, נכיר בחשיבות וגם נחזור הביתה. נשוב מ'על הנסים' ששזורה בתוך תפילת 'מודים', ל 'נסיך שבכל יום עמנו' שאנחנו אומרים יום יום באותה תפילה.

 

בשאיפה לזכור גם כשנחזור הביתה, שגם ברחובות צריך שיהיה אור.

 

 

                        חנוכה שמח

 הכותב הוא הרב דני סגל, רב הישוב אלון ומלמד במדרשת "עין פרת" שבאלון

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga