בס"ד כ"א טבת התשע"ז
19/01/2017

פרשת ראה

פרשת ראה

 

פרשתנו היא המשך נאומו של משה, והוא נושא הנחיות נוספות לבני ישראל לכשיגיעו לארץ.

אחד הדברים הראשונים שעל בני ישראל לעשות, הוא להגיע לאזור שכם, ושם לקיים טקס כריתת ברית. המיקום המדוייק של הטקס הוא על ההרים גריזים ועיבל:

"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִּים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל.

הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: [י"א, כ"ט-ל']

 

הר גריזים והר עיבל הם שני הרים גבוהים המשקיפים על העיר שכם. המשקיף על שני ההרים הגבוהים יוכל להבחין ביניהם בקלות: הר גריזים מיוער בעצים גבוהי קומה, וכנגדו הר עיבל עומד בשיממונו.

הערבים קוראים להר גריזים "ג'אבל א-טור", כלומר "ההר". על הר זה הוקמו במשך ההיסטוריה אתרי פולחן רבים. לפי יוספוס בקדמוניות היהודים, בתקופת מלכות החשמונאים, נבנה על ההר מקדש על ידי סנבלט, מושל שכם. סנבלט רצה להשיא את בתו למנשה, בנו של יוחנן הכהן הגדול, וזאת בכדי להשיג שקט אזורי עם שלטון ירושלים. אלא שמנשה נמנע מלעשות זאת, כיוון שידע שבנישואיו לאישה נוכרייה הוא לא יוכל לשרת ככהן גדול בבית המקדש. כפיצוי הקים סנבלט מקדש תחליפי על הר גריזים, וזאת בכדי לאפשר למנשה להיות כהן גדול במקדש החלופי. המקדש אכן הוקם, ואף זכה לאישורו של דרוויש. הדים לסיפור מופיע גם בספר נחמיה, אשר בהקשר זה, הכהן הוא נכדו של אלישיב, ובעקבות הסיפור סילק נחמיה את אלישיב מירושלים.

 

מסורת נוספת השומרת על קשר ורצף עם הר גריזים עד לימים אלה, היא מסורת העדה השומרונית, הרואה בהר גריזים, את ההר המקודש, עליו נבנה בית המקדש המקורי. לפי המסורת השומרונית, משה קידש את הר גריזים, ואשר על כן בנה עליו יהושע את המקדש, והוא מכונה "גבעות עולם". על פי הנוסח המצוי בידם, קדושתו של הר גריזים אף מופיע כדיבר העשירי של עשרת הדברות.

השומרונים מספרים על סכסוך שפרץ בתקופה מאוחרת יותר, בין הכהן הגדול לבין עלי הכהן עליו מסופר בספר שמואל. בעקבות הסכסוך, הקים עלי את המשכן בשילה, ובעקבותיו הלכו רוב ישראל. לפי המסורת השומרונית, הם אלה אשר משמרים את מקום המקדש המקורי, ובשפתם הם מכונים שוֹמְרִים, על שום שמירת מסורת משה המצויה בידם. העדה השומרונית אשר מנתה במאה ה-4 למעלה מ-1,000,000 נפשות, סבלה במהלך ההיסטוריה רדיפות ומעשי טבח בעיקר על ידי הביזנטים במהלך מסעות הצלב, ומתוך כלל האוכלוסייה השומרונית, נותרו בתחילת המאה ה-העשרים כ150 נפשות בלבד.

במאה ה-19, שלט בארץ אברהים פחה המצרי, אשר התנכל לשומרונים כיוון שחשב שאינם מאמינים באף אחד מן הספרים אשר נכתבו ברוח הקודש, שהם: תורת משה, הברית החדשה, הקוראן, ספר תהילים והנביאים. כיוון שלא ידע את שפת הקודש, ולא הבין את הכתב האשורי, לא האמין לטענותיהם, כי הם מאמינים בתורת משה. השומרונים פנו בבקשת עזרה לרב הראשי של יהודי ירושלים, הרב חיים אברהם גאגין, שהיה החכם באשי, ואכן בשנת תר"א (1841) כתב להם הרב תעודה המאשרת כי "העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה". בכך ניצלו חייהם של השומרונים, אולם על אף זאת כל רכושם נבזז. כיום, התאוששה האוכלוסיה, והיא מונה למעלה מ-700 איש, אשר בחלקה מתגוררת בחולון, וחלקה נותרה על הר גריזים, והם נפגשים שלוש פעמים בשנה כאשר הם עולים לרגל לחוג את חגיהם על הר גריזים.

 

הר עיבל, המכונה בפרשתנו "הר הקללה", נמצא סמוך להר גריזים, אולם דווקא על הר עיבל נכרתה ברית בין ה' לבני-ישראל, כפי שמסופר בהמשך החומש (כ"ז, ד-ח):

 

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת-הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד...

וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

 

 

אבני הברית המוזכרים בפרשה, מלווים אותנו גם להפטרה, בה נאמר: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים".

אבן ספיר הוא ישוב ע"י ירושלים, הנקרא על שם ר' יעקב הלוי ספיר, תלמיד חכם וחוקר - נולד בבלורוסיה, ועלה עם הוריו לצפת. כשהגיע לירושלים שימש שם כמזכיר עדת הפרושים. ר' יעקב שלח ידו במלאכת הכתיבה ואף פרסם קובץ שירים לכבוד סר משה מונטפיורי - "כנף רננים".

ר' יעקב נשלח להודו ולאוסטרליה, ובדרכו פגש את יהודי תימן. על מסעו זה ניתן לקרא בספרו "אבן ספיר". בשנת  תרמ"ב 1882 (אעלה בתמ"ר) זכה ר' יעקב לראות בהגיע ראשוני החלוצים מתימן. המשכו של הפסוק - "וכל גבולך אבני חפץ" - תרם את השם לישוב קהילתי (כ70- משפחות) הנמצא דרומית-מזרחית לטול-כרם.

בהמשך ההפטרה אנו קוראים: "הן גור יגור אפס מאותי, מי גר אתך עליך יפול" - טבעי אפוא שהמעפילים "הבלתי ליגאליים" בתקופת המנדט נפלו על הקיבוץ יגור, הסמוך לחיפה, ששמו נרמז בפסוק זה. אמנם לא מפסוק זה נטל הקיבוץ את שמו, אלא מהכפר הערבי הסמוך יאג'ור. קיבוץ זה התפרסם גם בשל תפיסת מחסן הנשק המרכזי של ארגון "ההגנה".

יגור אחרת נזכרת במקרא, אבל היא אינה נמצאת בסביבה זו, אלא סמוך לבאר שבע, ומצויינת במקרא (יהוש' טו,כא) כעיר גבול בין מטה יהודה לבין אדום.

"אנכי בראתי חרש נופח באש פחם" – בגמרא מסופר שכאשר רבן גמליאל הגיע לבקר את ר' יהושע כדי לפייסו ולרצותו, ראה שקירותיו שחורים, ומכאן הסיק שמקצועו של ר' יהושע הוא עשיית פחמים. בתגובה ענה לו ר' יהושע: "אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים" (ברכות, כח עמוד א). מקצוע עשיית הפחם היה ידוע בעיקר באזור ואדי ערה, והשתמר בשמה של העיר הערבית 'אום אל פחם, שמשמעו: אם הפחמים'. עד היום, מי שיבקר באזור עמק דותן, יוכל לראות ולהריח את העשן לאורך העמק. מקורו של עשן זה בתעשיית הפחם שבאזור.

שבת שלום

כתב: עמוס ספראי ראש מכללת אמונה בירושלים

 

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga