בס"ד ה' תשרי התשע"ח
25/09/2017

פרשת תרומה

שמה של פרשת השבוע, תרומה,מוליך אותנו ליישוב בעמק בית שאן, סמוך להר גלבוע, הקרוי שדי תרומות. מקור שמו של המושב בקינה שנשא דוד לאחר מות שאול ויהונתן בנו בגלבוע. וכך אמר דוד: "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת..." (שמואל ב, א', כ"א). המושב נוסד בשנת1951על-ידי עולים מעירק ומכורדיסטאן.

יישוב נוסף בארץ-ישראל אמור היה לקבל שם הקשור לתרומה: עתלית, הנמצאת לחוף הים התיכון דרומית לחיפה. בשנת תרע"ד (1914) יצאה קבוצת רבנים לביקור ביישובי הארץ (שהיו אז מעטים ביותר). בראש הקבוצה עמד הרב קוק. כאשר הגיעו הרבנים לעתלית, ראו שיש צורך לקרב את התושבים החקלאים למצוות כמו הפרשת תרומות ומעשרות. הרבנים הציעו לתושבי עתלית לשנות את שם היישוב לתרומיה, בעקבות הפסוק מספר יחזקאל(מ"ח, י"ב): "וְהָיְתָה לָהֶם תְּרוּמִיָּה מִתְּרוּמַת הָאָרֶץ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים אֶל-גְּבוּל הַלְוִיִּם." הרעיון שימח מאוד את תושבי עתלית, והם אימצו לעצמם את השם החדש. עברו שנים, ותושבי עתלית שכחו את ביקור הרבנים ושבו לקרוא ליישובם "עתלית".

 

פרשתנו עוסקת בעיקרה בציווי על הקמת המשכן ופותחת בציווי על איסוף החומרים לשם כך –

"וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם... וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כ"ה, ג-ה)

בתשכ"ח (1968) הוקם בבקעת הירדן הישוב ארגמן הקרוי על שמם של אריק רגב וגד מנלה שנפלו באזור בעת מרדף אחר מחבלים.

 

בדרום הר חברון שוכן היישוב שָׁנִי. תושביו אמנם קוראים לו ליבנה, אך שני הוא השם הרשמי של היישוב. השם שני לקוח מהפסוק המתאר את לידת פרץ וזרח, תאומים ליהודה ותמר – "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִילֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה" (בראשית ל"ח, כח).

 

בסוף הפסוק מתבקש משה להביא עצי שיטים שישמשו לבניית עמודי המשכן, הארון ובדיו, השולחן, המזבח ועוד. המדרש (בראשית רבהשואל מהיכן לקחו את עצי השטים הללו, ור' לוי עונה כי יעקב ומשפחתו בירידתם למצרים לקחו עמם שטים אלה ממגדל צבעיא המצוי בעמק הירדן ליד שפך הירמוך, כפי הנראה סמוך לאל-חמה, שם גדלים גם כיום עצי שטה מלבינה. המדרש ממשיך ומתאר כי משום הקישור והחיבור אל המשכן והארון הקפידו באזור זה לשמור על קדושת השטים, וכאשר שאלו את ר' חנינא האם מותר להשתמש באותם עצי שטים, השיב:

 כיון שנהגו אבותיכם באיסור, אל תשנו ממנהג אבותיכם.

כאמור, באזור זה גדלה ה"שיטה מלבינה", ואמנם כך זיהו חוקרים את השיטה המוזכרת בפרשתנו, שכן זוהי השיטה בעלת הגזע הגבוה ביותר מבין זני השיטה. גזע זה עשוי להגיע לגובה של 20 מטר ומעלה. שיטתנו גדלה דווקא בסביבות עשירות במים, ומכאן תובן נבואת הנחמה של ישעיהו (מ"א, יט) – "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס..."

 

עץ השיטה היה נפוץ בארץ ישראל. נחל השטים מוזכר בספר יואל (ד,יח) :

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים

נחל זה מזוהה עם נחל קדרון, אשר מימיו מגיעים לים המלח; או עם ואדי א-שונט, דרומית לבית-לחם, אשר גם בו ניתן למצא כיום עצי שיטה מלבינה.

לפי התלמוד הירושלמי (מעשרות פ"א ה"א) היה מקום בגליל ושמו שִׁטָּה, ושם גדלו חרובים שאינם ראויים לאכילת אדם.

גדעון פעל בסביבות הגלבוע, והניס את חיילי מדין "עַד בֵּית הַשִּׁטָּה" (שופ' ז,כב). בימינו שוכן הקבוץ בית השטה בצד כביש עפולה - בית-שאן. קבוץ זה נוסד בחורף תרפ"ח (1928) על ידי "קבוצת החוגים" וחברי תנועת המחנות העולים מירושלים ומחיפה שזהו הקיבוץ הראשון של תנועה זו. בסמוך לקבוץ תל העתיקות חִרְבַּת שַׁטָא, וגם כלא - כלא שַׁטָה. בקבוץ עצמו ארכיון החגים של הקבוצים, המרכז חומר הקשור לחגי ישראל ודרכים להוראת החג במסגרות קיבוציות. את הארכיון הקים אריה בן-גוריון ז"ל ועובדי הארכיון שמחים לארח את המתעניינים בחומר עשיר ומגוון המקיף את מועדי ישראל.

 

מטרת הבאת התרומה היא לשם בניית המשכן בכדי שהקב"ה ישכון בתוך בני ישראל, כפי שכותב המדרש:

"אמרתי לכם ויקחו לי תרומה, בשביל שאדור ביניכם,

שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"    תנחומא אמור   

המשכן אותו בנו בני-ישראל במדבר ליווה אותם לאורך ארבעים שנות המדבר, נכנס איתם לארץ עד שלבסוף נקבע מקומו בשילה שבנחלת אפרים. היישוב שילֹה נמצא דרומית לעיר שכם. ביישוב ישיבה גבוהה ומספר מפעלים. סמוך ליישוב נמצא תל שילֹה, שבו נמצאו שרידים עתיקים וביניהם כלי אבן, דבר המעיד על הימצאות כוהנים במקום (כלי אבן אינם מקבלים טומאה, ועל כן כוהנים שצריכים לאכול את תרומתם בטהרה העדיפו להשתמש בכלים אלה). בית-הכנסת של היישוב נבנה בתבנית המשכן, כפי שמתואר בפרשתנו.

 

 

 

ביום שישי הקרוב יהיה התאריך העברי ז' באדר. ביום זה מת משה רבנו (ולפי המסורת ביום זה גם נולד במצרים).

מקום קבורתו של משה לא ידוע לנו וכך מתארת לנו את זה התורה:

 

וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

 

המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים ורצה להביאם לארץ ישראל לא זכה לכך.

העובדה שאיש לא ידע את מקום קבורת המנהיג הדגול מוסברת בכך שהמקום עלול היה להפוך למקום של פולחן לא רצוי וכך מלמדים אותנו רבותינו:

ומפני מה לא נודע (מקום) קבורתו של משה

כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין (בונים) שם בית המקדש

ומזבחים ומקטרים שם.

וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קברו

בפסיליהם ובתועבותיהם

 

ואכן, המטייל במדבר יהודה דרומית מערבית ליריחו ימצא אתר קדוש למוסלמים ששמו             נבי מוסא. על פי המסורת המוסלמית זהו קברו של משה רבינו. המקום שימש אכסניה לעולי רגל שבאו לחגוג את חגיגות נבי מוסא. לא פעם ניצלו מנהיגים ערבים את החגיגות בכדי להסית את המאמינים כנגד היהודים הגרים בארץ ישראל עוד קודם הקמת המדינה.

בעיר מעלה אדומים הנמצאת בין יריחו לירושלים יש שכונה גדולה הנקראת מצפה נבו ואשר ממנה ניתן לראות היטב את הרי עבר הירדן המזרחי על הריו הגבוהים אשר אחד ממנו היה הר נבו.

 

וכך מתואר יומו האחרון של משה בתורה:

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן:

(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן:

(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר:

(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר:

 

אכן יום עצוב בו יכול משה לראות את הארץ האהובה עליו אך אליה לא יוכל להגיע.

את התחושה הקשה של משה היטיבה לבטא המשוררת רחל בשיר שכתבה ושמו:

 

מִנֶגֶד

                                                           קָשׁוּב הַלֵב. הָאֹזֶן קַשֶבֶת

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צְפְּיָה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ

זֶה מוּל זֶה - הַחוֹפִים הַשְׁנַיִים

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרשֹׁ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶגֶד.

שָׁמָה – אֵין בָּא.

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה

 

אכן, לא זכה המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים ואשר הנהיג אותם במשך ארבעים שנה במדבר- להיכנס לארץ ישראל ואכן בארץ ישראל אין אף יישוב יהודי הנושא את שמו של משה.

 

כתב: עמוס ספראי ראש מכללת אמונה בירושלים

 

eliner   hendat_yamim   bnei_akiva tora_mizion  Hadracha.org