בס"ד כ"ז אדר התשע"ז
25/03/2017

פרשת ויחי

פרשת השבוע אנו מסיימים את ספר בראשית עם מותו של יעקב וקבורתו בארץ ישראל. טרם מותו מספיק יעקב לזכות במעט נחת, עם כל משפחתו מאוחדת סביבו. נכדיו, בני יוסף אף זוכים לברכתו –
"וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי" (בראשית, מ"ח, ה')

ואכן זכו אפרים ומנשה לנחלות משלהם בארץ-ישראל:
מנשה זכה לנחלה משני עברי הירדן. בארץ-ישראל המערבית, סמוך לפרדס-חנה, אנו מוצאים בית חולים הנקרא שער מנשה,ואכן זה האזור שממנו מתחילה נחלת שבט מנשה.
דרומית-מזרחית להרי הכרמל אנו מוצאים גבעות מיוערות הנקראות רמת מנשה, שניטעו לפני שנים רבות ושימשו את לוחמי הפלמ"ח וההגנה לאימונים לפני קום המדינה.
בהרי השומרון נמצא היישוב העירוני אלפי מנשה, ששמו לקוח מברכת משה לשבט מנשה – "...וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (דברים, ל"ג, י"ז)
 
בדומה לשער מנשה המציין בשמו את פתח הנחלה, גם לאפרים יש ישוב המסמן את פתח נחלתו – המושב שער אפרים שנוסד בתשי"ג (1953) על-ידי עולים חדשים שהגיעו מתימן.
בבקעת הירדן שוכנת המועצה המקומית מעלה אפרים. הישוב הוקם בשנת תשל"ח (1978) בכדי לשמש כמרכז עירוני לישובי הבקעה. זהו יישוב גדול ומשגשג, ובשנים האחרונות זכה שתיבנה בו ישיבת הסדר ומכינה קדם צבאית בשם "ארזי הלבנון".
בהמשך הפרשה, יעקב אף נפרד ומברך את כל בניו. הניסוח היפה של פרידתו שימשו השראה למתן שמות רבים ברחבי הארץ –
"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי  יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז"
לחופי הכנרת שוכן קיבוץ הָאוֹן משמעות השם היא כח וגבורה. כמו ראובן שהיה בנו הבכור של יעקב, גם חברי הקיבוץ היו הראשונים להקים את ביתם בשטח שהיה בין מדינת ישראל לסוריה לאחר מלחמת השחרור.
 
חברי הקיבוץ סבלו במשך שנים רבות מהתנכלויות של הסורים אשר ישבו מעליהם והפריעו להם לחרוש את השדות ולחיות חיים שלווים. לאחר מלחמת ששת הימים הפך האיזור למקום טיולים ונופש. סמוך לקיבוץ נמצא את מצוקי האון המומלצים לטיול ולהנאה בזכות מגוון של סלעים וצמחים יפים. יהודה תרם לנו שמות יישובים שאותם הזכרנו בשבוע שעבר, אולם בברכת יעקב אל יהודה נזכרים שמות ישובים רבים –
"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ: (בראשית, מ"ט, ט)
 
במורדות המערביים של הרי השומרון, סמוך לראש העין אנו מוצאים את היישוב העירוני בית אריה. הישוב הוקם בתשמ"א (1981) על ידי תנועת החירות ואנשי בית"ר אשר השתייכו לגרעין "לבונה", ורובם עובדי התעשייה האווירית. הישוב נקרא על שמו של אריה בן אליעזר, לוחם האצ"ל, וממקימי תנועת חירות יחד עם ז'בוטינסקי, היה בכנסת מהראשונה עד השביעית מטעם חירות וגח"ל, כיהן כסגן יו"ר הכנסת.
 
בגליל התחתון שוכן הקיבוץ הדתי לביא. הקיבוץ הוקם בשנת תש"ט (1949) על ידי למעלה מחמישים חלוצים דתיים חברי בח"ד (ברית חלוצים דתיים) שעלו מבריטניה. רובם היו מבין 10,000 הילדים היהודים שהובאו מגרמניה לבריטניה בסוף שנות השלושים במסגרת הקינדר-טרנספורטים (הסכם בין ממשלת בריטניה לגרמניה הנאצית להעברת ילדים יהודים לבריטניה במטרה לאחד אותם מחדש עם משפחותיהם בשלב מאוחר יותר). שם הקיבוץ משמר את שמו של פונדק לביא המוזכר בתלמוד ששרידיו נמצאו בסמוך ונשתמר אף בפי ערביי הסביבה בכפר הסמוך הקרוי בשם לוביא. הפונדק שימש תחנת עצירה לשיירות שהלכו בדרך הים או בדרך המשי. במובן הזה, המלון המוקם בקיבוץ כיום הוא המשכה של מסורת עתיקת יומים של הכנסת אורחים המתקשר לאזור זה.
 
"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו
עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (שם, י)
היישוב שִׁילֹהמוכר לנו כבר מספר יהושע. היה זה המקום בו בנו בני ישראל את המשכן שנדד אתם במדבר סיני. במשך דורות היה במקום יישוב וזאת בזכות מיקומו של התל המוגן מכל עבריו.
כיום נוכל לבקר ביישוב שילה הסמוך לתל ואף לסור לבית הכנסת של היישוב אשר נבנה באופן שמזכיר לנו את המשכן שהיה בשילה הקדומה. בסמוך לישוב נמצא תל שילה בו שכן המשכן במשך 369 שנים. נוסעים שביקרו בארץ בימי הביניים מספרים שמנהג היה אצל יהודי ארץ-ישראל לבקר בשילה, המקום בו היה המשכן, כפי שגם מסופר בתלמוד – "אמר רבי חייא בר אבין, אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד – פעם אחת הלכתי לשילה, והרחתי ריח קטורת מבין כותליה" (יומא, לט:).
בתל נמצאו שרידים רבים מאותה תקופה, וכיום ניתן לסייר בתל, ולראות שחזור של המשכן וכן חזיון אור-קולי המסביר על האתר וממצאיו.
"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנו
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ" (בראשית, מ"ט, יא)
יעקב בירך את יהודה בנחלה המבורכת בכרמים הנותנים לנו יין.
המושב גֶּפֶן שוכן בחבל אדולם שבשפלת יהודה מזרחית לקרית גת. המושב הוקם בתשי"ה (1955) בידי עולים שהגיעו לארץ ממרוקו, במטרה ליישב את חבל ארץ זה. מקור השם הוא ריבוי הגפנים שבאזור כברכת יעקב ליהודה.
סמוך לו נמצא את המושב תִּירוֹשׁ שהוא היין הראשון שנוצר מדריכת הענבים בגת. המושב הוקם גם הוא על ידי עולים חדשים שעלו מצפון אפריקה.
אתר נוסף המבטא את פרי הגפן הוא נחל שֹוֹרֵק שתחילתו בהרי ירושלים וזורם לכיוון מערב. סביב הנחל נוכל למצוא אתרי טיולים יפים.
הקיבוץ קרית עֲנָבִים שוכן בצד הדרך העולה מהשפלה לירושלים. מקור השם לקוח משמו הרשמי של הכפר הערבי הסמוך – קרית אל ענב, המוכר כיום בשמו אבו-גוש. זהו אחד הקיבוצים הוותיקים בארץ, הוקם בשנת תר"פ (1920) על אדמות שנקנו מספר שנים קודם לכן מהאפנדי של אבו גוש.
 
על הימים הראשונים מספר יהודה לביטוב, אחד משבעת המייסדים של הקיבוץ –
"כל קריית ענבים הייתה שטח שומם אחד, לא עץ יער אחד ואף לא בעל חיים. הרים חשופים, סלעים ששכבת הקרקע נשטפה מהם זה מאות בשנים גלי אבנים וחצץ, קוצים ודרדרים – זאת מצאנו כשבאנו אנחנו, המתיישבים הראשונים, בחול המועד פסח תר"פ, לתקוע יתדו להכות שורש בסלעים אלה. בין שבעת המתיישבים הראשונים היינו אני וזייתה חברתי, הזוג הצעיר האחד, יומיים אחרי הנישואים. את ירח הדבש בילינו בנטיעת יער האורנים הראשון בהקמת המחנה, מחנה אוהלים, ואחר כך גם צריף העץ הראשון".
מקומה הסמוך לירושלים מחד, והיותה נחבאית בין ההרים מאידך הפך את המקום לבסיס מרכזי של הפלמ"ח, ולתחנת יציאה לפעולות רבות בדרך לירושלים.
לאחר הברכות והפרידות, מבקש יעקב מבניו לקבור אותו בקבר אבותיו –
"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי" (בראשית, מט', כט)
בעקבות אביו, גם יוסף מבקש בקשה דומה מאת אחיו – "...וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ',כה). שתי בקשות אלה היוו נקודת פתיחה למסורת הבאת מתים לקבורה בארץ ישראל.
רבותינו ז"ל שבחו את הקבורה בארץ. בירושלמי (כלאים ט,ג) נאמר – "מת שם (בחו"ל) ונקבר שם – יש בידו שתים. מת שם ונקבר כאן – יש בידו אחת. קבורה שבכאן מכפרת על מיתה שלהן". בהמשך הסוגיא שם מסופר על עולא, שבעת ששהה בבבל והבין שהגיע זמן מיתתו – בכה. לשאלת תלמידיו מדוע הוא בוכה, ענה שצערו רב על שלא יגיע לקבורה בארץ ישראל. כאשר ענו לו שהם ישאוהו לאחר מותו לקבורה בארץ, השיב שאינו דומה מי שמאבד מרגלית (נשמתו) לחיק אמו (מפרש הירושלמי, הפני משה, מפרש שהדימוי של ארץ ישראל לאם הוא משום שארץ ישראל היא כאם לנשמה מפני קדושתה) לפולטה בחיק נכריה". בהמשך (וכן בבבלי כתובות קיא,א) מסופר על אמוראים שראו ארונות אשר הגיעו מחו"ל לקבורה בישראל, ואמרו: "מה הועילו אלו? אני קורא עליהם "וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה" – בחייכם (שהיו יכולים לעלות לארץ בחייהם ולא עלו) "וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי" – במיתתכם (שבאים להיקבר ולהרבות את טומאת הארץ באנשים מתים)"
 
בכל הדורות שאפו יהודים להקבר באדמת ארץ ישראל. נציין את בית שערים, מקום קבורתו של רבי יהודה הנשיא, אשר הפך במשך השנים למקום קבורה ליהודים מרחבי הגולה בעיקר מקהילות הלבנון, סוריה ובבל.     
 
 כתב: עמוס ספראי, מנהל מכללת אמונה, ירושלים.

shlezinger tfila eliner hendat_yamim  bnei_akiva tora_mizion  darga