בס"ד ל' תשרי התשע"ח
20/10/2017

פרשת חיי שרה


תחילת הפרשה עוסקת במות שרה אמנו, וברכישת מערת המכפלה כאחוזת קבר למשפחת אברהם. במשך דורות נהגו יהודים להגיע לחברון להשתטח על קברי האבות ולהתפלל בסמוך למערת המכפילה. בדרך כלל לא ניתן היה להיכנס לתוככי המערה, ועל כן נאלצו היהודים להתפלל במעלה המדרגות העולות אל המערה עד מקום שניתן להם על ידי השליטים המוסלמים (שרידי פיח של נרות שהודלקו במקום התפילה ניתן לראות עד היום).
שחרור המקומות הקדושים ברחבי הארץ לאחר מלחמת ששת הימים אפשר כניסה מחודשת וחופשית אל המערה. עובדה זו שיהודים יכולים להתפלל במקומות אליהם נאסרה הכניסה במשך שנים רבות, היתה לצנינים בעיני מספר מדינות. הן הרבו לתקוף את מדינת ישראל בכל מקום שיכלו ובעיקר בישיבות האומות המאוחדות - האו"ם.
נשיאה השישי של מדינת ישראל חיים הרצוג ז"ל בנו של הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ז"ל היה אלוף בצה"ל ולאחר מכן שגריר ישראל באו"ם באותה תקופה. כאשר שמע את ההתקפות על מדינת ישראל שמאפשרת ליהודים להתפלל במערת המכפילה מקום שבו נקברו אבותינו ואמותינו, ביקש את רשות הדיבור לענות לדברי הבלע. השגריר הרצוג עלה על דוכן הנואמים והחל לקרוא לפני הנוכחים את הפסוקים הבאים מתוך פרשתנו:
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן
וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת
אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא
הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:
לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (בראשית כ"ג, טז-יח).
"גבירותי ורבותי" הרעים קולו של חיים הרצוג, "הנה לכם הקוּשָאן של עם ישראל על מערת המכפילה שלנו. לאיש מכם אין את הזכות להטיף לנו על רצוננו להתפלל על קברות אבותינו".
השגריר הרצוג סיים את דבריו ושב למקומו באולם העצרת. יהיו דבריו מופת לכולנו.
מערת המכפלה, היתה מאז ומתמיד חידה לגבי המסתתר במעמקיה. הדבר נובע מכך שעד היום לא ניתן להיכנס לתוככי המערה ולחקור את צפונותיה, וזאת בשל האיסור של המוסלמים החיים בחברון. כל שנותר לנו הוא להתרשם מהמבנה המרשים הבנוי על גבי המערה. מבנה זה (אשר נבנה בימיו של הורדוס) דומה מאד באופי בנייתו לחומות הר הבית ובתוכם הכותל המערבי – אבני גזית גדולות בעלות שוליים צרים המותאמות היטב זו לזו.
המעיין בתכנית המתחם כולו (59´34 מטר) ימצא שמיקומן של שש המצבות, התופסות מקום של כבוד בתוך המתחם, היה בתודעתם של המתכננים. בימיו של הורדוס היה זה מתחם פתוח לשמים ורק בתקופה הביזאנטית (=תקופת התלמוד) נבנתה בו כנסיה שהפכה לאחר הכיבוש המוסלמי למסגד. בתקופה הצלבנית חזר המקום להיות כנסיה, ושוב מהמאה ה-13 חזר לשמש כמסגד.
ר' משה מטודלה אשר ביקר במתחם במאה ה-12 תיאר שלש מערות זו מאחורי זו.
משה דיין בספרו "לחיות עם התנ"ך" מתאר כניסה לתוככי המערה בעזרתה של נערה בשם מיכל, אשר שולשלה דרך אשנב צר שברצפת המסגד. מיכל דיווחה למשה דיין על מה שראתה, והדו"ח הכתוב נשמר למזכרת אצל משה דיין. ממצאיה של מיכל הראו שאכן זו מערת קבורה ובתוכה מצבות.
 
לאחר קבורת שרה, התפנה אברהם למצוא שידוך לבנו יצחק, והוא שולח את נאמן ביתו לחרן לצורך הבאת האישה הראויה. העבד יוצא מארץ כנען :
"וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו
 וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ
 וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר" (בראשית כ"ד, י)
ארם נהריים היא חבל ארץ גדול השוכן בין שני נהרות גדולים – הפרת והחידקל. בארץ ישראל, ממזרח לקיבוץ גשר נמצא מקום בשם נַהֲרַיִם, הקרוי על שום מפגש שני נהרות קצת פחות גדולים – הירדן והירמוך, שני הנהרות הזורמים מצפון לדרום.
פנחס רוטנברג, המכונה גם "הזקן מנהריים" היה מהפכן רוסי. בראשית המאה העשרים, לאחר שעלה לארץ ייסד את חברת החשמל והיה ממנהיגי הישוב העברי. בשנת תרפ"ו (1926) קיבל רוטנברג זיכיון מהמנדט הבריטי לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך לצורך הספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. העבודות החלו כשנה לאחר מכן, אלא שבחורף של שנת תרצ"ב (1932), סמוך למועד סיום העבודות, היה במקום שיטפון גדול שגרם נזקים קשים לכל המפעל. לאחר תיקון הנזקים, נחנך האתר באופן רשמי בקיץ של אותה שנה. סמוך למפעל הוקם יישוב לשיכון עובדי המפעל בשם תל אור, על שם האור שהפיקו במפעל. במלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי הלגיון הירדני והצבא העיראקי, הישוב והמפעל נבזזו ונהרסו, ומאז לא שבו טורבינות החשמל לעבוד ולייצר חשמל. לאחר הסכם השלום עם ירדן בתשנ"ד (1994) שופץ המקום, והוקם בו פארק גדול.
כיום ניתן לסייר באופן מאורגן בחלקים מאזור מפעל החשמל. קיבוץ גשר וחברת החשמל הקימו דגם גדול הממחיש את פעולת מפעל החשמל בנהריים ומציגים את סיפור המקום גם באמצעות חיזיון אור קולי. במקום מוצבת אנדרטה לזכר שבע תלמידות בית ספר שטיילו באתר ונרצחו על ידי חייל ירדני.
עיר נוספת הנקראת על שם נהר סמוך היא העיר נהריה, המשמרת בשמה את שמו של נחל הגעתון הזורם לאורך רחובה הראשי של העיר. העיר הוקמה בחורף תרצ"ה (1935) בידי קבוצה קטנה של עולי העלייה החמישית מגרמניה. בתחילה היה ניסיון לפתח עבודה חקלאית באזור, אך משזה נכשל עברו התושבים לענפי עיסוק בורגניים יותר, ופיתחו את התיירות באזור, וכן הוקמו תעשיות מזון – משפחת שטראוס הקימה את מפעלה הגדול לגבינות וגלידות, וכן משפחות זוגלובק-קבילצקי הקימו את מפעל הבשר שבראשיתו נקרא 'נקניק נהריה'.
 
בהמשך הסיפור בוחן אליעזר את טוב ליבה של הנערה:
"הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם
 וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם" (שם, יג)
המעין שימש בדורות קדומים כמרכז למפגשים חשובים. המילה עֵין משמשת כקידומת לכחמישים יישובים ואתרים ברחבי הארץ וקצרה היריעה מלהזכירם כאן.
הנערות היוצאות לשאוב מים תורמות לנו את היישובים שואבה אשר בהרי ירושלים. שמו ניתן לו מכיוון שסמוך לו מצויה משאבת מים גדולה אשר מסייעת למי מעיינות הירקון לטפס בדרכם לירושלים.
בהר הנגב נמצא את הקיבוץ משאבי שדה הקרוי על שם יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח. הקיבוץ הוקם בתש"ז בחולות חלוצה, ולאחר מלחמת העצמאות עבר למיקומו הנוכחי. מומלץ לבקר באזור זה ולהנות ממים חמים ומיוחדים הפורצים ממעבה האדמה.

כתב: עמוס ספראי, מנהל "מכללת אמונה", ירושלים

eliner   hendat_yamim   bnei_akiva tora_mizion  Hadracha.org