ל' תשרי התשע"ח
20/10/2017
מן העיתונות רעננה - חיים אסא, איציק שמולי, נינו אבסדזה, איתן שוורץ, אסתר הרצוג, שמואל לוין, אורי מנוס, נשים לוחמות, משה בן עטר, מנחם טילמן.

 

 

 

23.1.2015 - כתבה מהרצאה של ד"ר חיים אסא

 

במסגרת  המפגש  של  הציונות  ב-  23/1/2015  ברעננה,

נוכח מ"מ וסגן ראש העיר עו"ד איתן גינצבורג, הוא עלה לברך וסיפר על התפתחות הבניה ברעננה.

לאחר מכן שלומי אשכנזי הסביר לציבור חברי המועצה הציונית על חידון הציונות, הוא הזמין את הנוכחים להשתתף במסגרת של משפחות.

ציפי לוין הסבירה שדרושים אנשים דוברי צרפתית להתנדבות,עבור העולים החדשים שהגיעו לרעננה מצרפת.

 asa_1g_23_1_15  asa_6g_23_1_15

 

asa_2g_23_1_15 

 

לפני ההרצאה של ד"ר חיים אסא בנושא "ישראל במזרח התיכון" ספרה ציפי בקצרה על קורות החיים של המרצה ---  ד"ר אסא שימש בראש הצוות לביטחון לאומי (ראש המל"ל הראשון)לראש הממשלה יצחק רבין  ז"ל  מ-1992-1995

הוא שרת כלוחם בצה"ל נפצע קשה במסגרת שרותו. שימש כחוקרא במסגרת חקר ביצועים בחיל האוויר.

בוגר הפקולטה ובעל תארים מתקדמים במתמטיקה וחקר ביצועים מהאוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה.

ד"ר אסא הינו בעל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה.כיום, ראש ה"סימלאב' היחידה למשחקי מלחמה וסימולציות במדיניות ובטחון לאומי

באוניברסיטת ת-א משמש כיו"ר חברת  ההייטק  סייקן" ומנהל הפיתוח שלה.הוציא  שני ספרים  החדש בעברית  "ללחום  אחרת"  שנכתב  יחד עם  מנכ"ל רפא"ל - ידידיה  יערי.ההרצאה הייתה בעידן הסייבר" איך ישראל צריכה להתנהל במזרח התיכון.

 

למפגש הגיעו 100 חברים. 

המפגש הבא יתקיים ב-  6/2 המרצה יהיה ברוך בן נריה

שירצה על "בשרות הצבאי של יהודי רוסיה הצארית"

שבת שלום, ציפי לוין.

 

ד"ר חיים אסא

ישראל במזרח התיכון

מאת:  בת שבע נוסבאום

נראה כי מפגשי הכנס הציוני ברעננה צוברים תאוצה, והקהל ממלא את האולם מדי חודש. המרצים הם מן השורה הראשונה (לא מעט בזכות המארגנת המוכשרת ציפי לוין),  נראה כי ה"ציונות"  איננה עוד מילה ארכאית, כפי שניבאו לה. הרושם הוא שההיפך הוא הנכון. 

ד"ר חיים אסא היה אורח החודש.   ד"ר לפילוסופיה ודמות מוכרת בציבור , ובמיוחד מומחה ל"משחקי מלחמה וסייבר".

חיים אסא העדיף להתחיל ממלה"ע ה-2.  אז הייתה זו מלחמת צבאות גדולים עם טנקים ומטוסים, והתמודדות של כוח בין צבאות.  מה שסיים את המלחמה אז הייתה פצצת האטום, ותחילתה של ההרתעה בין מזרח ומערב.

לדעת חיים אסא, זו המלחמה האחרונה של התקלות בין צבאות.  מאז קרה תהליך – שינוי מהותי בצורת ההתמודדות  או  התנגשויות.

במלחמת לבנן הצליחה ישראל לנטרל מטוסים רבים, סוללות טנקים רבות (מתוצרת רוסיה) , ב"מכה" בת 60 דקות, בהן הושמדו 80 מטוסים סוריים-רוסיים.  אז נוצרה ההבנה אצל הסורים ואחרים  שלא יוכלו להתמודד עם ישראל מכל החזיתות.  נולדה אסטרטגיה חדשה שאותה אמצו גם חיזבאללה ואחרים :  כוחות גרילה!  תוקפים ונעלמים. זו אותה שיטה של המוג'אהידין באפגניסטן.

הצבא הסורי בעצם ויתר על הרצון והיכולת לכבוש את ישראל עם טנקים!  הדיביזיות הסוריות לא מאיימות על מדינת ישראל, למרות שאילו תכננו את מתקפתם במלחמת יום כיפור, היו יכולים להגיע עד תל-אביב.   עם זאת, בקרב סולטן-יעקב , "חטפה ישראל על הראש".. אבדנו שם הרבה מאד כוחות.

ארה"ב, במלחמתה נגד העיראקים, כבשה ערים גדולות , אך ספגה אלפי הרוגים ולבסוף הסתלקה משם, אולי נכון לומר, ברחה משם..

 

מספר חיים משיחתו עם מובארק:  "ארה"ב שגתה קשות כאשר

חיסלה את סדאם חוסיין. צריך היה להכות בו אך לא להרוג אותו. הבא אחריו, מליקי, היה גרוע ואכזר לא פחות ממנו.

הרעיונות של שינוי אופי לחימה כבר צצו לפני עשרות שנים:  להכות באויב בכמה זרועות, בהפתעות, וביחוד מול מצלמות.  כך נוהגת היום דאע"ש.  הם הרחיבו את הרעיון. מכים בכל מקום, ולא צריכים אישור מגבוה.  כל מפקד מקומי מחליט איפה ואיך לפעול.

כאן אנו מתחברים לעולם הסייבר. כל מה שקשור לאלקטרוניקה זה סייבר. הרשתות החברתיות מספקות את כל המידע והם יודעים הכל – כמונו.  בתוך הרשתות נוצרו תנועות והתאגדויות חברתיות אבל הם חיים בעוני מחפיר.

אשר לצבא המצרי – הוא בעצם צבא אמריקאי. הציוד אמריקאי, התפיסה הצבאית, המתודולוגיה. יש להם אוריינטציה אמריקאית.  בסוריה זה לא קרה. הצבא הסורי נשאר צבא סורי-איראני.

 

 asa_7g_23_1_15  asa_8g_23_1_15  asa_9g_23_1_15
והנה התמונה:  נוצרו שני גושים: ישראל, ארה"ב מצרים וירדן צד אחד (וגם אש"ף החושש מהחמאס ומדאע"ש).   אנחנו מול עולם חדש – מבוזר.  אין ראש אחד, יש אצבעות רבות קטנות.  הם מזהים ומשתמשים באנשים רבים שהם פוטנציאל  לבצוע פיגועים, וזה כולל גם את אירופה – שם משתמשים באירופאים!

ישראל היא כמו אי בתוך הים הגועש הזה.  הבעיות שלנו הן שארה"ב אמנם אתנו – אבל לצערנו לא כמו קודם. לא במיוחד מתעניינת בנו. לפי שעה אנחנו אי של שפיות, לכאורה דמוקרטיה מול ים של מיליארד איש.

קטאר למשל, משחקת ב-3 פרצופים.  פעם בעד ופעם נגד כפי שמתאים לה. כך גם אבו-דאבי, שהשקיעה כסף רב בפיתוח סוללות הטילים החדשות שיש כיום לסוריה. למעשה איראן השתלטה על הסוללות האלה שעברו לאיראן ואחר איראן מסרה אותן לסוריה. היא עצמה אויב מובהק של אבו-דאבי.  פרדוקס? ודאי. קשה להסביר את התסבוכת הזו.  כולם צבועים, אומר חיים, הם דו-פרצופיים ותלת-פרצופיים.  ולהמחשה הוא אומר:  "כשמזמינים לארוחת ערב עם מנהיגים מהמזרח התיכון , מי שלא ליד השולחן, הוא על הצלחת...."

בהקשר האיראני – לדעת חיים אסא ישראל טועה בגישתה הקיצונית כלפי איראן.  איראן היא אויבתה של דאע"ש! 

ונבואה עתידית קשה: בעוד שנה מהיום, דאע"ש תכבוש את עיראק וקטאר היא המממנת, ולזכור שקטאר היא מדינה קטנטונת, כגודלה של תל-אביב. 

מה ישראל צריכה לעשות?  מי חכם ויידע?... יש תסבוכת ובלגן רציני. אלה תומכים באלה, אלה מתנגדים לאלה, וכמעט אין לדעת מי אוהד ומי שונא. האינטרסים מתנגשים ולכן אין תשובה מובהקת, כפי שאומר חיים:  כולם צבועים ואין פה שחור או לבן.

אשר לסייבר, זה מרחב פעולה חדש המאפשר 3 דרגות של פעולה ונזקים: 

  1. גניבת מידע  2.  גרימת  נזק, השתלת טעויות ושגיאות שכמעט אין להרגיש בהם         3.  חבלה פיזית.

בעזרת סייבר ניתן להוריד מטוסים, להכניס אותם לוורטיגו, להרוס תחנות כוח ועוד,  והנזק הקשה ביותר: הונאה והפללה , כדי שיילחמו האחד בשני מתוך נתונים כוזבים.

לסייבר יש יכולת עצומה של הונאה המסוגלת לגרום למלחמה.

בעולם של היום אין מרכז. הכל מבוזר .  לכן אין אפשרות כיום להגדיר מצב סיום מלחמה, וזה אחד הקשיים הגדולים ביותר.


 

 26.12.2014 - כתבה מהרצאה של איציק שמולי

 

המועצה הציונית רעננה  26/12/2014 , ד' טבת תשע"ה .

שלום רב לכולם.

 

במסגרת התכנסות חודשית של סניף המועצה הציונית רעננה

ראשית נאמר בוקר טוב  לסגנית ראש העיר רונית וינטראוב,

לאורח הבוקר,ח"כ איציק שמולי, למ"מ וסגן ראש העיר עו"ד איתן גינצבורג ולכל החברים שהגיעו.

 shmuli_1g_26_12_14  shmuli_4g_26_12_14  shmuli_6g_26_12_14
אנו נפגשים לאחר חודש, ולפי האירועים והשנויים שקרו לאחרונה, נראה לי כאילו לא נפגשנו מספר חודשים. האירוע המרכזי שנפל עלינו היה בחירות ופיזור  הכנסת ה-19, כשקבעתי עם ח"כ שמולי, המחשבה להביאו הייתה הבחור צעיר נמרץ ומזיז דברים, למשל שקום רמלה לוד נראה לי מאוד מאוד ציוני ולא פשוט, כמו כן ידעתי שהוא פועל למען הגמלאים, וזאת בכדי להעלות בדחיפות על סדר  היום את מצוקת הגמלאים. ולשפר את איכות החיים, למרבה הבושה, למעלה  מ 20% מהגמלאים נמצאים מתחת לקו העוני. לו היו מפחיתים את המע"מ על  מוצרי מזון בסיסיים, היו מקלים על הגמלאים שאין להם כוח להלחם. אולם   חברי הכנסת לא הספיקו לסיים את מה שהתחילו וזאת בגלל הבחירות. החלטתי  שאיציק בכ"ז יגיע ויספר לנו על דברים לא פוליטיים. למשל, אנחנו כחברה לא  נוכל להתנער מדוח העוני במדינה, 61% טוענים שחלה הרעה במצבם, לעומת  השנה שעברה, האנשים מיואשים יותר, הם מאבדים אמון במדינה. הממשלה   הבטיחה שהמצב ישתפר והאמנו, אולם במציאות לצערי קורה בדיוק ההפך  ובמיוחד מעניין מה יקרה בעוד חודשיים  כש - 200 אלף גמלאים יישארו ללא ביטוח סיעודי, לידיעתכם, חברות הביטוח שינו את התנאים. אולי איציק יוכל  להסביר יותר. רק עתה סיימנו להדליק נרות חנוכה.

 

שר  הגמלאים, מר אורי אורבך ביקר ברעננה ,הגיע למכללת הגימלאים, חברנו אורי מנוס חגג יום הולדת.

תודה לניצה ואורי מנוס, שעוזרים לי להמשיך במפעל הציונות ולקיים המפגשים  המוצלחים שמגיעים אליהם 100 + חברים כל חודש.

ועתה לפני שאזמין את ח"כ איציק שמולי,ברצוני לספר בקצרה מקורות החיים  שלו,

איציק שמולי כהן בכנסת ה-19 בחריצות  יתרה. היה יו"ר התאחדות  הסטודנטים, ממנהיגי המחאה החברתית בישראל,2011 - התחנך בר"ג בצבא שרת בחיל השיריון.

תואר ראשון במכללת אורנים בחינוך מיוחד,

כבר שם נבחר ליו"ר, הוביל את המאבק נגד העלאת שכר הסטודנטים.

שימש כדירקטור בחב'  איסתא ליונס.

בתוקף תפקידו למשל נלחם להגדלת תמלוגי המדינה מריווחי תגליות הגז הטבעי. נלחם נגד גרוש ילדי העובדים הזרים ועוד...

ב2011, היה ממובילי המחאה החברתית, העתיק את מקום מגוריו לעיר לוד עם  עוד 200 סטודנטים התחילו לשקם את המצוקה הקשה, ב- 2012 התמודד  לכנסת והצליח. היה חבר בועדת הכלכלה ומ"מ בוועדה המטפלת בשוויון בנטל,  יו"ר שדולת הדיור החברתי ועוד..... נראה לי שהבחור חרוץ מנסה לעזור לגמלאים,לחלשים, וכנראה גם  מצליח.  

נושא  ההרצאה : "בין כלכלה בצמיחה וחברה בשקיעה"

שבת שלום לכולם ואל נשכח שאין לנו ארץ אחרת, --  ציפי  לוין

 

ח"כ איציק שמולי

בין כלכלה בצמיחה וחברה בשקיעה

מאת: בת-שבע נוסבאום

אורח החודש במועצה הציונית היה ח"כ איציק שמולי. איציק מוכר בציבור בשל פעילותו הענפה כיו"ר התאחדות הסטודנטים, שם הוביל את המאבק נגד העלאת שכ"ל לסטודנטים, איציק לחם נגד גירוש הילדים הזרים, והיה ממובילי המחאה החברתית.

מנחת הכנס ציפי לוין הציגה את האיש בפני הקהל, ונוצר הרושם שמדובר באדם מבוגר שעשרות שנות פעילות מאחוריו, אלא שאיציק שמולי הוא איש צעיר ונמרץ, האומר ועושה. כשפרצה המחאה החברתית בארץ הגיע איציק מחו"ל כדי להזדהות עם המאבק החשוב הזה. הוא מציין כי מי שהוביל את המאבק החברתי החשוב הזה היו אנשים צעירים וסטודנטים, שביכולתם להשפיע ולשנות את המאזן וחלוקת המשאבים במדינה.

איציק שמולי מזכיר את פרסומי הדו"חות העגומים על מצב החברה והמשק. יש לנו בעיות יסוד המורגשות היטב בכיסו של האזרח. מי שרוצה שינוי צריך לפעול ומי שעומד בחוד החנית של המאבק הזה הם הסטודנטים.

כמי שעושה ולא רק מדבר, איציק עזב את מקום מגוריו באזור הנוחות של גבעתיים, עקר לעיר לוד, עיר עמוסת בעיות, לאות הזדהות. לוד היא מקום שיש הרבה מה לעשות ולתרום בעיר המעורבת הזו על מגוון צרותיה ובעיותיה. כי כדי להיות חלק מנקודות התורפה של החברה הישראלית צריך לראות ולחוש את המצב מקרוב! לגור באזורים החלשים של לוד זה באמת לא קל, בלשון המעטה. הבעיות ניכרות כבר מתוך חדר המדרגות! כיום, שלוש שנים אחרי ההחלטה והביצוע, גרים כבר בלוד כ-400 סטודנטים.

ולנעשה בכנסת: מאבק הגמלאים, מקומות עבודה למוגבלים ומצוקות נוספות. והחמור: אנשים מנותקים ממים בשל אי תשלום.

תאגידי המים מעוגנים בחוק, והם מורשים להיכנס לחשבון הבנק שלנו ולהוציא את התשלום, בבחינת "במקום שאנחנו נרוץ אחריהם, שירוצו הם אחרינו". זאת לדעת, כי בשום מדינה באירופה ובארה"ב לא מנתקים מים! איציק אומר כי כשהחל את המאבק בכנסת לפני כשנה נגד ניתוק המים לאזרח, צחקו ממנו. אמרו לו שכוחם של תאגידי המים חזק גדול מדי.

ומה קורה במדינת ישראל מבחינה כלכלית חברתית?

אורחים מחו"ל תוהים למה אנחנו מתלוננים. הרי הצמיחה בסדר, האבטלה נמוכה יחסית, המדינה מחזירה חובותיה בצורה מסודרת . אבל הבעיה היא ש-80% ממשקי הבית בישראל לא מצליחים לגמור את החודש, ומדובר באנשים היוצאים לעבודה ועדיין עניים. רוב העובדים מועסקים דרך קבלני משנה. עובדים ותיקים עומדים בפני הברירה: לחתוך משכרם ולוותר על חלק מזכויותיהם או ללכת, שכן אפשר למצוא עובדים זולים יותר. כאן נכנסת פגיעה אישית ועלבון צורב לאנשים שהשקיעו מכוחם ומרצם במשך שנים, ולבסוף נזרקים בעצם... ואנשים שואלים: איפה כאן עקרון הסולידריות שעליהם הושתתה המדינה הזו?

איציק מזכיר לכולנו: תפקידה של כלכלה היא לשרת חברה ואם הגענו למצב שאחוז גבוה כל כך הם עובדי קבלן, משהו פה לא בסדר!

בעיקרון אנחנו בעד כלכלה חופשית ושוק חופשי, אבל אנחנו לא בג'ונגל. חשוב שלא רק החזק שורד. מדינה צריכה להעניק לאזרחיה רשת ביטחון בחינוך, בבריאות, בסיעוד. אצלנו הכול הופרט. אז מה תפקידה של המדינה?

אדם הולך לצבא, עובד, משלם מסים כחוק. ומה עושה המדינה למען אזרחיה?

החשש הוא שלא ירחק היום ואנשים ישאלו עצמם לשם מה הם צריכים לתרום כ"כ למדינה "שלא שמה עליהם"?

היום ערך האינדיבידואליזם הוא חזק יותר ונוכח יותר גם בכל העולם המערבי. יש פה דור שלם של צעירים שעושים הכול, כפי שדורשת המדינה. אדם הולך לצבא, לומד ורוכש השכלה ומקצוע, וכשהוא מנסה להשתלב בשוק העבודה מסתבר הוא לא מסוגל לקיים עצמו במשכורת עלובה ועוד לשלם משכנתא. זה איום קיומי למדינה, חד וחלק! האם אדם מתנחם בכך שיש לו "כיפת ברזל" לביטחונו, אבל "חוטף פגזים" בכלכלה, בדיור, בתעסוקה. גם שוק השכירות יצא מאיזון. מה נותר לזוג צעיר לעשות? הדיור הציבורי חוסל במדינת ישראל, ואם דירה ממוצעת עולה כ-1.7 מיליון ₪ , מה יעשו זוגות צעירים? האם יעקרו לברלין או ימשיכו לגור עם ההורים? עד איזה גיל?

איציק שמולי שואל ועונה: מי כאן אשם? - המדינה!!

יש כרישי נדל"ן , ואלה קבלנים המגלגלים את העלויות על הצרכן. עלות הבנייה היא זהה בכל מקום. ההונאה הגדולה של חוק מע"מ אפס, היא שנוצר ביקוש מול היצע נמוך. זו המדינה שצריכה לפתור את בעיית הדיור. להערכת איציק, אפשר להקל בהרבה על הדיור ב-3-4 מיליארד שקלים. ואשר לחיי היומיום: הורים לילדים צעירים, הרוצים להתקדם בחיים, עומדים בפני דילמה: אם האישה תצא לעבודה, יסתבר לה שאין מספיק מעונות יום! מדוע המדינה לא דואגת לכך? הרי גן פרטי גובה אלפי שקלים לחודש.

איציק מעלה בעיה כואבת נוספת: אדם הצטרף לביטוח סיעודי ושילם 20-30 שנה. הוא לא שם לב שבהסכם עליו חתם יש סעיף בשורה התחתונה המתיר לחברות הביטוח לשנות את תנאי הפוליסה. ואז, בהגיעו לגיל מבוגר, הוא מתבשר שמעתה ואילך הוא לא מקבל עוד ביטוח סיעודי!

אומר איציק: בחברות הביטוח עובדים עלינו. כשאדם דורש ביטוח סיעודי אומרים לו שיעשה ביטוח פרטי, כולל חיתום מחודש ובדיקות רפואיות. ושימו לב: מוכרים לאנשים ביטוח סיעודי שקרי, שאין כל כוונה לספק אותו.

ותשאלו מדוע הרגולטור לא טיפל בכך. שם נוקטים בגישה מיתממת. מדוע אנשים חותמים? בעיקרון זה נכון, הרי לא מדובר באנשים שאינם יודעים לקרוא, אבל במספרים מדובר על מיליון איש ובתוכם כ-200.000 גימלאים! ובואו נודה: מי קורא את כל החוזה עד השורה התחתונה? יש פה התנהלות רשלנית ביותר. בבג"צ תלויה ועומדת תביעה נגד הרגולטור וחברות הביטוח ואולי גם מבקר המדינה יגע בנושא.

מוכרים לאנשים ביטוח סיעודי כשיודעים מראש כי לא יוכלו לספק להם אותו.

אצלנו משנים כללים בכל התחומים ובד"כ לטובת החזקים יותר.

מדינת ישראל זקוקה למשקיעים זרים כמו אוויר לנשימה. בתקציב 2015 המתוכנן, היו צריכים לתמוך בחברות זרות ולאפשר להם להשקיע פה במקום להערים קשיי ביורוקרטיה וזאת לא עשו.

לדעתו של שמולי אפשר בהחלט לבטל את תאגידי המים! יש לנו גם את היכולת להכניס את חוק הסיעוד. לשם כך צריך להפעיל לחץ ולהעלות את הנושא בכל פורום ציבורי.

הדברים נוקבים וחמורים. בסופו של דבר הכול בידי הציבור וביכולתו להוביל מהלכים משמעותיים ולהשפיע באופן דרמטי. נראה שיש עוד רבות לתקן ולשנות.

ותודה לציפי לוין על הארגון והסדר והרמה הגבוהה של המפגשים.


 

21.11.2014 - כתבה מהרצאה של ח"כ לשעבר "נינו אבסדזה"

 

 

נינו אבסדזה – פעילה פוליטית ישראלית

 

"מרוסיה באהבה"  -  ומעט פיקנטריה

מאת:  בת שבע נוסבאום

 

ושוב מתכנסת המועצה הציונית הוותיקה בבית יד לבנים ברעננה, לפגישה ולסיקור ענייני דיומא בחסותה של ציפי לוין, המארגנת את המפגשים החודשיים.  הפעם הייתה האורחת  המרצה נינו אבסדזה, חברת כנסת (לשעבר) פעלתנית ונמרצת ועיתונאית בשפה הרוסית ובתקשורת הישראלית, ובן זוגה  ברוך  נריה,

 

השגריר הישראלי הראשון בגרוזיה וארמניה .

נינו, בעלת הופעה מרשימה ואישיות נעימה בפני עצמה, מדברת בשטף ובבקיאות רבה על רוסיה ואוקראינה ובתוך שטף הדברים היא מדלגת מנושא לנושא בתוך אותו נושא...

בתחילת דבריה ציינה נינו את האווירה הידידותית  והחברות הבלתי אמצעית הנרקמת בין הישראלים, בארץ ובחו"ל, וציינה שזו תופעה ייחודית ואינה רואה זאת כמובן מאליו.                     

ומעניין:  אם רבים כ"כ לא אוהבים את פוטין, מדוע מצביעים עבורו?  נכון שיש הרבה זיופים בבחירות, אבל עדיין הוא זוכה ברוב כמכריע של הקולות! 

 

 nino_1g_21_11_14  nino_2g_21_11_14  nino_5g_21_11_14
 

יש אופוזיציה גדולה מאד ברוסיה לפוטין, אלא שהנאמנות המשונה הזו של הרוסים והשמירה על הקיים היא חזקה ביותר ואולי גם חסרת היגיון.  זהו סוד ההצלחה של פוטין – המנטליות של הרוסים.  אצלם קודם כל מדינה ואחר כך הפרט. זוהי מורשת עוד מהאימפריה הצארית ואחריה המשטר הקומוניסטי שחינך כך למעלה מ- 70 שנה. זה הוטבע אצל הרוסים.

בזמן התפרקות ברית המועצות היה הפחד הגדול  של הרוסים שמא יאבדו את העוצמה של רוסיה הגדולה, שראשיתו החלה באסון בכור בצ'רנוביל.

ונחזור לאוקראינה – כמעט שנה חלפה מאז המהך הפוליטי  באוקראינה וההפגנות ההזדהות הסוערות בעד ונגד.  המאבק של אוקראינה לעצמאות הוא קשה מאחר ויש הרבה חילוקי דעות בתוך האוקראינים עצמם. הפוליטיקה האוקראינית מאמינה שהמערב יחבק אותם כשיהיו עצמאיים וכלל לא בטוח שזה מה שיקרה. האם יתקבלו לאיחוד האירופי ?  זו שאלה מעניינת.

וקצת פיקנטריה:  בדו-שיח כללי שנערך בארה"ב עם הרוסים עוד בימי גורבצ'וב , בסוף שנות השמונים עלה הנושא "איך מתייחסים בברית המועצות לסקס?"   קמה אישה רוסית אחת מן הקהל ובקשה לענות על השאלה.  היא אמרה משפט אחד:  "בבריה"מ אין סקס"!  הקהל פרץ בצחוק גדול ולא הצליח לשמוע את החלק השני של המשפט:  "אבל יש אהבה..."

ועוד משהו מהאופי המסוים של הרוסים:  ב-12 באפריל 1961 טס לחלל יורי גאגארין.  לפני טיסתו הוזמנו 20 משוררים ומלחינים ונאמר להם שבעת שובו של הקוסמונאוט הראשון, צריך להיות שיר מוכן שכל העם ישיר אותו, וזאת בטרם ידע איש בעולם את שם הקוסמוונאוט ומתי יטוס לחלל.

כבר נאמר, שעם השכל הישר – אי אפשר להבין את רוסיה!  יש להם סטנדרטים כפולים ולאדם מערבי קשה להבין את הרציונל הזה.  בניתוחי המודיעין במערב לקחו בחשבון הכל – חוץ מן המנטליות של העם הרוסי, זו אותה מנטליות שעזרה להם לנצח את נפוליאון ב- 1812 (לא רק החורף) ואת הנאצים.   צ'רצ'יל אמר בזמנו שאין דבר שהרוסים שונאים יותר מחולשה, ואין דבר שהם מעריצים כמו חוזק.

מה מסמל האקט של נפילת חומת ברלין  ב-1989 ?  אמנם זה סימל את האיחוד של העם הגרמני אבל גם את התפרקות הגוש הקומוניסטי הגדול. לכאורה המלחמה הקרה נסתיימה אבל גורבצ'וב עצמו עמד מעל במה לאחרונה והכריז:  "המלחמה הקרה רק החלה.."

בזמן כהונתו של יילצין חזרה מעט הדמוקרטיה לרוסיה וכאילו כולם היו מרוצים. הרוסים רכשו לפתע סניקרס, אכלו סטייקים והמבורגרים, ועם זאת חשו רבים שהם סוג ב'. הרוסים כעסו על יילצין על כך שהוא "התחבק" עם המערב, וגם צצו לפתע מתעשרים חדשים ורוח המערב החלה לחדור.  אז ירדה הפופולריות של יילצין שעשה כה רבות למען הדמוקרטיה בשל הלאומנות הרוסית.

ושוב לאוקראינה. נינו טוענת שאוקראינה היא קרבן שבין מזרח למערב. היא נמצאת בגבול שבין רוסיה לנאט''ו ואירופה. העובדה שאוקראינה היא כמעט מובלעת בתוך אירופה, מקשה על הרוסים שלא מוכנים שיציבו להם טילים וכוח צבאי מתחת לאף.

ברוך נריה,

השגריר ראשון  של ישראל בגרוזיה וארמניה הוסיף על דבריה של נינו:

ברוך התחיל בסיפור על המפגש של בן גוריון עם השגריר הסובייטי צ'ובאחין.  בן גוריון שאל את השגריר  :"מה זאת ברית המועצות?"  השגריר ענה שזו ''מעבדת ענק ועוד לא ידוע מה יצא משם...''  זו מדינה שהחלה את דרכה כמערכת שניסתה באמצעות ניסויים חברתיים ומשטריים לבנות מדינה חדשה שהיא מיזם חדש  . במשך כל שנות קיומה היא ניסתה לבנות משהו חסין וחזק שיעלה את איכות החיים של אזרחיה ואת חוסנה של  המדינה.

רוסיה והפדרציה הרוסית עברו ועדיין עוברים יחסית משברים ושפל חסר תקדים. מומחים העריכו שבשנות ה-90  רוסיה הדרדרת לרמתה של הודו – שהיה המכנה המשותף הנמוך ביותר.  התחושה הלאומית מסתכמת בעלבון ובהשפלה לא פשוטה ובאשמה שהמערב גרם לכך.  בברה''מ היו300 מיליון תושבים ומחציתם  נהיו לאזרחי המדינות החדשות שקמו עם התפרקות ברה''מ ב-1991 .   אך מעניין שדווקא פוטין עיצב וחיבר מחדש את המחוזות וחבלי  הארץ שעמדו להתפרק מהפדרציה הרוסית והוא לא עשה זאת בדרכים נעימות כלל.

הצרה ברוסיה היא שהילודה נמצאת בשפל וזו אחת הצרות הגדולות של רוסיה. יש בה עוני גדול, וברוך מספר שבחורפים של שנות ה-90 , בכל בוקר, היו עוברות משאיות לאסוף את כל חסרי הבית שקפאו למוות ברחובות.  כל זה מתקשר לשחיתויות של הממשל יחד עם ארגוני הפשע  שהחלו להתפתח בשנות ה- 90 שחלקם עדיין פעילים שם. 

 

סיפור סיפוח קרים הוא פרק כואב.    חצי האי קרים היה תמיד שייך לרוסיה.  באזור קרים קמו מספר בסיסים של צי הרוסי וזה המוצא של ספינות הקרב הרוסיות היוצאות מסבסטופול  ליעדים שונים בים השחור ודרך מיצרי הבוספורוס לים התיכון . זה אזור אסטרטגי ימי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה שהם לא יוותרו עליו.  הבעיה היא שרבים מתושבי קרים עצמה היו מפולגים ובעצם רצו להישאר כאזרחים רוסיים. אוקראינה מפולגת בתוך עצמה!

שר החוץ האגדי של ברה''מ ושיאה של גרוזיה העצמאית , שוורנאדזה, היה דווקא ''ציוני'' בהשקפתו. אומרים שבלי האיש הזה בריה"מ באמת הייתה מתפרקת. (הוא נפטר לפני כמה חודשים). והנה משפט חשוב שאמר שברנאדזה: "לו הייתי מחליט לעזוב את גרוזיה, המדינה היחידה שהייתי רוצה להגיע אליה זו מדינת ישראל, ואני בטוח שלא היו מסרבים לי". הוא אמנם לא עשה זאת.  גם תנועותיו הוגבלו והוא היה חולה.

והנה סיפור פיקנטי

: מפקד משטרה בכפר נידח בסיביר, חגג יום הולדת. לטקס הביא פורטרטים של כל מנהיגי רוסיה, חוץ מסטאלין (אתו לא מעיזים להתלוצץ) - ולעיני הקהל ירה בהם!!

ברוך  דיבר על הרבה סטריאוטיפים ,דימויים וגם דעות קדומות הקשורות ביהודים בבריה"מ. תרומתם של היהודים לחוסנה ועוצמתה של בריה"מ היא עצומה, בלתי נתפסת.  החל ממפקדים בכירים, גנרלים ואדמירלים שפקדו על דיביזיות וארמיות והביאו להצלחתם במלחמת עולם השניה , ושתי חטיבות יהודיות שהוקמו בצבא האדום ב-1919 שלחמו במלחמת במלחמת האזרחים,   . טרוצקי מקים הצבא האדום ב- 1918 עצמו היה יהודי.

כך שבניגוד לדעות הקדומות היהודים תרמו בעצם להתהוות והתעצמות הצבא האדום בבריה"מ.

 


 

24.10.2014 - כתבה מהרצאה של איתן שוורץ

 

 eithan_1g_24_10_14   במפגש  החודשי של המועצה הציונית  ברעננה  התקיימה הרצאה ב24/10/2014 באולם ביד-לבנים,המרצה היה מר איתן שוורץ -בעל תואר שני  בלימודי מזרח תיכון. ‏הנושא קשה"החרם על ישראל ואיך אפשר להיאבק בו" איתן נתן דוגמאות על החרמת התוצרת הישראלית בלונדון, עד שנאלצו לסגור את החנות של מפעל הקרמים הגדול "אהבה" גם גל האנטישמיות הגדול ששוטף את אירופה לא תורם לטובת העניין. היו לו עוד דוגמאות של החרמת התוצרת שמגיעה מישראל למרכולים הגדולים , נקוה שהמצב לא יחמיר. כבדו אותנו בנוכחותם    סגנית ראש העיר  גב' רונית  וינטראוב ומ"מ וסגן ראש העיר עו"ד איתן  גינצבורג

ציפי


 

5.9.2014 - הרצאה של פרופ' אסתר הרצוג
 

ביורוקרטיה ועולי אתיופיה

פרופ' אסתר הרצוג – אנתרופולוגית חברתית

מאת: בת-שבע נוסבאום

המפגש החודשי של המועצה הציונית ברעננה, התאפיין הפעם בחסרונו הבולט של שמוליק לוין ז"ל, שאותו הורגלנו לראות במשך השנים. סא"ל אורי מנוס פתח את הערב בסרטון קצר על שמוליק וציפי . אורי סיפר על תקופות מחייו וראינו טפח מחיי משפחה מלאים, יפים ופעילים. יהי זכרו ברוך.

פרופ' אסתר הרצוג, חוקרת ועוסקת בחינוך והוראה, מייסדת תכנית חינוך אנתרופולוגית  בבית ברל, הקימה עמותות רבות ובעלת טור במדור "דעות" ב-YNET.

אסתר, דמות תמירה ונאה ואישיות נמרצת, ספרה על קליטת העולים האתיופים ועל ההלם התרבותי שהם חשופים אליו ובמיוחד הפער הגדול בין חייהם הקודמים והחיים אליהם הגיעו.

 ester_1g_5_9_14

 

ester_2g_5_9_14 

 ester_3g_5_9_14
 השוני הקיצוני בין העולם מהמערב  לעולם מהמזרח,  בא לידי ביטוי בין הקבוצות האשכנזיות לבין הקבוצות האחרות.  מה שקרה הוא שנוצרו קטגוריות חברתיות שונות של קבוצות שהגיעו מארצות המזרח לעומת  ארצות המערב.  נוכל לומר שהקבוצות המזרחיות היו יותר "פרימיטיביות", וככאלו הצריכו טיפול מיוחד ושונה, מכאן נוצר השוני והדירוג.

לדעת אסתר, לא צריך כלל את המעורבות של הקליטה!  קחו למשל את עולי בריה"מ. אלה השתלבו בצורה מהירה בכלכלה, בהשכלה  ובתרבות.

אנחנו משקיעים הרבה מאד משאבים בקליטת העולים.  אולי מוטב היה אילו חשב מישהו שבאותם משאבים, לו חולקו בין העולים, היו יכולים להסתדר בעצמם, לרכוש דירות במקומות שיבחרו ולהשתלב בארץ במהירות גדולה הרבה יותר!  הנכון יותר לגבי העולים הוא השתלבות אישית בקהילה, מעורבות אישית ופרטנית.

לכולם יש הסברים מנומקים למה וכמה צריך להשקיע ולטפל בעולים, ובשורה התחתונה – לקבל עוד כסף.  ההבדל המהותי בין העלייה הרוסית לעלייה האתיופית הוא לא רק הבדלים תרבותיים קיצוניים, אלא בגלל שמרכזי הקליטה לא יכלו לקלוט מספר עצום כזה של עולים. אלה קבלו סל קליטה והשתלבו במהירות רבה בארץ.  הרוסים באו עם השכלה רחבה וטכנולוגיה רחבה עוד יותר, והתחילו מרמה גבוהה מאד.

כל עלייה הייתה שונה. אין למעשה עלייה לגמרי הומוגנית. אבל, גם אם היו הבדלים ניכרים, מדוע צריך לטפל בהם בנפרד ובנבדל?   אשר לשפה  -  ברור שאנשים זקוקים לשפה כדי ליצור קשר.  עליות רבות למדו את השפה במקום, ברחוב ובעבודה. יש דעות לכאן ולכאן בנוגע לכמה צריך "להחזיק להם את היד".

השהייה במרכזי הקליטה זמן רב מדי, בעצם עכבה אותם. הם לא יכלו לעבוד משום שנאלצו לשהות במרכזי הקליטה וללמוד, במקום לדאוג להכנסתם. במידה רבה היו מעוכבים.  הרי בסך הכול לכולם היו כישורי חיים מסוימים, ואלה שבכל זאת מצאו עבודה, נאלצו לעזוב ולחזור למרכזי הקליטה...

אומרת אסתר, כי מה שפגע ועיכב את העולים  מבריה"מ וממקומות אחרים, הם תנאי השכר והניצול של המעבידים. הם קבלו שכר מחפיר ומבזה, וכך "שימרו" אותם במעמד נמוך יותר.

חלק מהעולים מבריה"מ הגיעו עם הכשרה מקצועית בלתי מוכרת  בארץ ובלתי נדרשת,  כמו מהנדסי נהרות, הובלה ושייט בנהרות.  בריה"מ היא מדינה ענקית וחלק גדול מהעברת סחורות מתבצע באמצעות הנהרות, או מומחים לטיפול ביערות וטיפול בעצים ובנייר, ועוד עיסוקים שלא מתאימים לארץ.

אשר לילדים, גם אותם שמו בכיתות נפרדות.  אסתר מספרת על מקרה שראתה מקרוב:  את ילדי עולי אתיופיה שמו בכיתות נפרדות.  בשנים 83-4 , החינוך הדתי היה חלש יותר מהממלכתי, ולהם הוסיפו עוד כיתת עולים. כיתות בצד כיתות, בעוד שיכלו בקלות למזג את העולים בכיתות הקיימות ולהביא לאינטגרציה ישירה בין הילדים.

התירוץ הזה, שרוצים "לעזור להם" ולהביא אותם לרמת הילדים שלנו, לא עבד גם עם "עזרה נוספת". מה שקרה הוא שההתייחסות  לכיתות הנוספות האלה הפכה לפחות תובענית.  גורמי החינוך לא שמו לב אליהם (או העלימו עין) כשלא היו להם ספרי לימוד  ולא דאגו להם לספרים, וזו רק דוגמה לחוסר ההתייחסות ולאי- האכפתיות מצד משרד החינוך והגורמים האחרים.   אגב, מדיניות הפרדת הכיתות קיימת עד היום!

ההמשך היה בכיתות גבוהות יותר, שאז היה צריך לגשר על הפערים לא רק מבחינת חומר הלימודים אלא גם מבחינה חברתית, וגם נוצר ניכור מסוים. הכל מתוך "כוונות טובות".  היה מי שחשב – מתוך שיקולים אינטרסנטיים, שאפשר יהיה להפיק טובת הנאה מהפרדת הילדים.  אולי שלא מתוך כוונה, עיגנו את ההנחה שהם נחותים יותר ושווים פחות.  כך נוצרה תחילתה של גזענות.

מוסדות אחרים כמו עליית הנוער , נוצרו למעשה לטפל בילדי ניצולי השואה מהקהילות היהודיות באירופה, אך ברבות הימים הפכו למרכז ל"ילדי מצוקה". האינטרס הציבורי  היה שמשאבים יושקעו בציבור ולא בקבוצות מסוימות.

היו גם מוסדות כמו "בן שמן" ואחרים שעזרו בקידום צעירים, ואחרים שהפכו להיות מוסדות ל"מסכנים" וחלשים. מאוחר יותר הבינו שהמוסדות האלה אינם מקדמים ,  אלא מקבעים ומנציחים ניכור והפרדה.

עולי אתיופיה ועולים נוספים מהמזרח, הוכשרו בהשכלה והכשרה מקצועית שנתנה להם. זו כללה את  מקצועות ה"צווארון הכחול" כמו מכונאות רכב, נגרות וכו'.

אסתר הרצוג עצמה שהתה זמן רב במרכז קליטה אתיופי, במסגרת המחקר שלה.  שם ראתה מקרוב והבינה שמדובר במניעים אינטרסנטיים הקשורים בכסף,  בכל הנוגע לטיפול באותם עולים – בעיקר מאתיופיה.  לאור הניסיון שנצבר הדברים כנראה ישתנו בעתיד אך באופן איטי מאד, כבכל שינוי גישה יסודי. 

הצפי הוא, שכפי שנסגרו אולפנים ללימוד עברית, ייסגרו במוקדם או במאוחר מרכזי הקליטה בארץ לטובת גישה אחרת, נכונה וסבירה יותר.

 


 

לזכרו של שמואל לוין ז"ל

על שמוליק.- מאת אורי מנוס

 

זה קורה לנו הרבה בחיים אתה מכיר איש הרבה שנים ורק עם הסתלקותו מעולמנו אתה מגלה פרטים שלא  ידעת עליו. בכלל, אני בעד להגיד שבחו של אדם בפניו אבל לא תמיד אנחנו מספיקים.

 

 שמוליק נולד בטבריה  לפני 83 שנים  עבר עם משפחתו לתל אביב. כנער למד בתיכון המקצועי שבח, שירת בחיל האוויר. לפני 62 שנים בנהריה בחופשת השחרור שלו מהצבא זימן לו הגורל את זיווג חייו. ציפי ,בחורה צעירה ונמרצת קצינה משוחררת גם היא בחופשת שחרור. השניים מתאהבים ומחליטים לבנות את ביתם בגבעתיים.. ציפי שהייתה ראש משמרת במערכת המיחשוב בצבא (ממר"ם.) חשפה פני שמוליק את אתגר המחשוב ושמוליק נכנס לעולם המחשבים ולמעשה יחד עם ציפי היו למעשה מחלוצי המערכת בארץ.שמוליק עשה חיל בכל מפעל בו עבד. התפקיד האחרון   שלו לפני הפרישה היה מנכ"ל מערכת המחשוב של מפעל הפייס.  עם יציאתם לפנסיה של ציפי ושמוליק הם החליטו נכון ועברו לרעננה מקום מגורי בתם איריס.

   

כפנסיונר שמוליק מצא  לעצמו אפיקי יצירה התואמים את כישוריו. קומץ מיכולתו כיוצר בטלוויזיה הקהילתי "מבט רענן" ראינו. המבקר בבית משפחת לוין ברחוב השחר נחשף למגוון יכולת הביטוי האמנותית של שמוליק. פסלי חימר ,ציורים. עיטורים צבעוניים על צלחות פורצלן ועוד.

ילדיו ונכדיו מעידים על שמוליק האבא והסבא. כחבר, תומך, יודע להקשיב, מעניק להם מניסיונו ומחכמת החיים שלו. שמוליק השכיל למצוא נתיב שיחה עם כל הגילאים עד כדי שחברי נכדיו קראו לו סבא נוקה או מוקה.

אנחנו נחשפנו לשמוליק פה במפגשי המועצה הציונית כמי שעומד לימינה של ציפי. בכל שלבי העשייה. בתכנון, בתאום במשלוח ההזמנות.ובהעמדת האמצעים כאן באולם,  ידו של שמוליק הייתה מגעת עד לפרטים הקטנים. בחצי שנה האחרונה ראינו אותו פחות.

בלילו האחרון שמוליק חש שהוא נפרד מהעולם וביקש לראות את כל משפחתו, ורק לאחר מכן נפרד מאיתנו.

שמוליק השאיר אחריו את ציפי  את שני ילדיו איריס ואבי. 6 נכדים ו-4 נינים.

נזכור אותו כאיש שפיו וליבו שווים ,השואף לשלמות. איש של נתינה ללא שום אינטרס.  יהי זכרו של שמוליק ברוך

 

 

 shmuel_1n    shmuel_2n

שמואל לוין ז"ל

 

מאת: בת-שבע נוסבאום

 

מי היה מאמין שאני אעמוד כאן, על הבמה הזאת כדי לדבר על שמואל לוין.  או בקיצור שמוליק.  שמוליק היה זה שהסתובב בקדמת הבמה במפגשי המועצה הציונית, צילם, טיפל, אירגן ודאג שהכול יהיה כמו שצריך. כל כך התרגלנו אליו.

 

וקצת על האיש עצמו:

שמואל נולד בטבריה ועבר עם משפחתו לת"א.  עבר את המסלול של תיכון מקצועי שבח במגמת חרטות /מסגרות, שירת בחיל האוויר ולאחר שחרורו עשה הסבה מקצועית לענף המיחשוב והיה מוותיקי המיחשוב בארץ.

   

וכתמיד, כשיוצאים לפנסיה מממשים את הכישרונות והנטיות הטבעיות.   אז החל לפתח את אהבתו לאמנות, ציור ופיסול.  כשבקרתי בביתם של ציפי ושמוליק הופתעתי לראות את עבודות הציור והפיסול המדהימות שלו כמו ציור על צלחות פורצלן,  ציורים על עץ, גזירות נייר בסגנון  תחרה על בד. וכל אלה עבודות אמנות מדויקות ומושקעות. זוכרת ששאלתי, איך זה שלא ידעתי ולא ראיתי את כל אלה במשך כל הזמן?  אין ספק אדם ברוך כישרונות.  ואולי מעל הכל היה איש משפחה מסור , חם ואוהב.

 

שמוליק אהב טיולים ונסיעות, אהב ליהנות מהחיים ולבלות.  אהב את כולם וכולם אהבו אותו.

 

שמוליק וציפי הקימו משפחה לתפארת, הקימו את המועצה הציונית כאן ברעננה, שניהם פעלתניים ומעורבים ואכפתיים. חסרונו יורגש כאן בכל מפגש של המועצה.  אדם שאהב לעזור ולתת , תמיד נינוח ומחייך.

 

לא נשכח אותך שמוליק.  אנשים כמוך מוסיפים טוב לעולם, לחברה לחברים ולמשפחה. כולנו מכבדים ואוהבים אותך .    ולציפי נאמר, אשרייך שזכית באדם ובבעל נפלא.  רק זיכרונות טובים ילוו אותך כל החיים. המשיכי בפעילותך הברוכה, כולנו אוהבים אותך.


 

 

11.7.2014 - כתבה מהרצאה של אורי מנוס.

 manos_3g_11_7_14    

עקב המצב הבטחוני ,המרצה לא הגיע ונאלצנו  לשנות את התוכנית ברגע האחרון. הזמנתי את  תת אלוף מיל' אורי מנוס,  חבר המועצה הציונית  רעננה, להרצות בפנינו. תת אלוף מיל' מנוס,תפקד  כראש ההגנה האזרחית  במלחמת המפרץ , בנוסף לראש כבאות ארצי, וזאת , לאחר פרישתו מהצבא כמפקד גדוד תותחנים בצפון. רצינו לדעת מה השוני בין "צוק איתן" , לבין מלחמת המפרץ. דבריו היו מעניינים והתאימו מאד למצב,  תוך כדי הייתה אזעקה , המשכנו, מאחר ואולם האודיטוריום משמש כמקלט בבית יד לבנים.  לאחר מכן צפינו ב- 5 סרטונים שנערכו  לקראת הכנס של  40 שנהלמלחמת  יום הכפורים, האירוע היה בזיכרון יעקב  באתר התותחנים.   הטלביזיה הקהילתית רעננה צלמה ערכה והכל בניהול תת אלוף מיל' אורי מנוס. הנושא היה "צהל במלחמת יום הכיפורים, ממצוקה לתנופה" דרך העיניים של "חייל התותחנים". לתיעוד של הערב ערכו קליפ מדהים שהוקרן בפנינו. תודה לאנשי הטלביזיה הקהילתית רעננה ולאורי מנוס חברנו במיוחד, על בוקר מיוחד ומרגש. תודה לשלומי אשכנזי על התמיכה והעזרה. אנחנו יוצאים לחופשת הקיץ עד ה- 5/9/2014. חופש נעים ושקט  ואל נשכח שאין לנו ארץ אחרת. !!!!! ציפי ושמואל לוין.


 

 

27.6.2014 - כתבה מהרצאה בנושא "נשים לוחמות במערכות ישראל".

 

שלום לכולם, לוחמות נכבדות שחלקן  נמצאות עמנו כיום, משפחתי, חבריי לצוות הטלוויזיה ,מבט רענן של רעננה,

קהל אורחי המועצה הציונית.

 weman_1g_27_6_14

 

 

ראיתם זה עתה סרט שנעשה ע'י הטלוויזיה  הקהילתית  מבט רענן של רעננה, שמאגדת בקרבה קבוצה של אזרחים ותיקים המתנדבים ונותנים  ממיטב זמנם להפקה של סרטי  טלוויזיה בכל תחומי החיים ברעננה ומחוץ  לה. בסרט בבימוי שלי ,נטלו  חלק  נתן דון -עורך וצלם, זאב הוכמן- צלם,יעקב  גולדברג –כעורך התוכן, ויצחק חלוצי- שמוביל ,מדריך ,מנחה ומקפיד תמיד על הצלחת הסרטים והכתבות, וכמובן אחרון החביב  אורי מנוס שטרח והכין את התפאורה ,הצילומים  ,המוזיקה  ועוד. אני מבקשת להודות לכם.

ההשתתפות  של הנשים במלחמת העולם  ובמאבק טרום הקמת המדינה, לא באה למיצוי  בתקשורת. למזלנו עדיין חיות איתנו  נשים  שפעלו באותן שנים  1948-1939 והבאנו  לכם  שמץ ממעלליהן ותרומתן הגדולה של  יהודיות וישראליות לוחמות ,

 

כפי שהדבר  בא לידי ביטוי גם בטקסי  יום העצמאות שנערכו  השנה. שמדליקות המשואות  היו כולן נשים. לסרט  זה מצאנו  נשים מיוחדות ואני שמחה שבדרך זו אנו מנציחים את פועלן.הזמנו את ארבעת  הנשים ,שתספרנה לנו דברים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בסרט ,מקוצר זמן.צר לנו ששלושת  הנשים  הנוספות שנטלו חלק  בסרט ,נבצר  מהן להגיע  מסיבות בריאות ואנו מאחלים להן בריאות ואריכות חיים.אני מזמינה את תמר אשל ,אישה רבת פעלים חברת   כנסת ונציגה שלנו באו'ם בעבר.היא תספר לנו על פרשיות מעניינות מעברה בצבא הבריטי,ובעיקר בהגנה שלא באו לידי ביטוי בסרט.אני מזמינה את הזמרת שולה להב שתשיר לנו קטעי  שירים   מהתקופה של טרום המדינה.וכן  אני מזמינה את רינה הלל הפלמחניקית ,שהשיר  היי הג'יפ היי הג'יפ  נכתב עליה ע'י חיים חפר איש הפלמ'ח  גם הוא יליד  רעננה. רינה מוכרת בידי רבים כמורה למתמטיקה ברעננה. חברה נוספת ששרתה בפלמ'ח שושנה לרמן נמצאת עימנו  כאן.ופרידה וכטל  שהייתה חברת הלח'י ,שתספר לנו על  שהותה בכלא בית לחם  שנתיים, למעשה נשפטה למאסר עולם.
 

הכנס הציוני ברעננה

נשים לוחמות במערכות ישראל

מאתבת-שבע נוסבאום

באולם המועצה בבית "יד לבנים" התכנסו החודש אורחות נכבדות, נשים שלקחו חלק נכבד בתולדות מדינת ישראל  ואשר עזרתן ותרומתן בימי טרום המדינה יקרות מפז.

תמר אשלצילה עמי-דרור, פרידה ורקשטל  שושנה לרמןרינה הלל ישבו בקהל, ואילו  שושנה שפירא, ולאה בכר לא יכלו להגיע אך הופיעו בסרטון שהוקרן על פעלן באותם ימים.

הדורות שלאחר מלחמת השחרור אולי אינם מכירים את הנשים הללו, אך וותיקי היישוב זוכרים אותן היטב והן חקוקות בזיכרון הלאומי בזכות פעילותן ותרומתן.

חלק מנשות היישוב התגייסו בשנות ה-40 לצבא הבריטי ושרתו ב-ATS.  מדובר בנשות מופת שגויסו למאבק נגד הגרמנים תוך הקרבה  אישית וויתור על העדפותיהן האישיות, על לימודים וקריירה ועבודה, והתגייסו אל מעבר לים למטרת לא ידועות.  הנשים גויסו ל'הגנה' לחי"ש, ללח"י ולאצ"ל.  הן היו פעילות כשדרניות אלחוט, פעילות שטח , הנחת מוקשים , תצפיתניות ותפקידים אקטיביים נוספים בארץ ובחו"ל.

בעת הקמת המדינה הייתה תחושת שליחות, תחושה של ויתור על אינטרסים אישיים לטובת הכלל, לטובת מדינת ישראל שקרמה עור וגידים.  במיוחד יום כ"ט בנובמבר, יום ההכרה  במדינה היהודית והחלטת החלוקה ע"י האומות המאוחדות, היה תאריך מכונן.

תנאי פעולת המחתרות  היו קשים מאד,  הדרכים חשוכות ועקלקלות. שיירות יצאו עם חשיכה לנגב ולכל אותם מקומות שבהם היו הבריטים לפני שעזבו.  זו הייתה תקופה שבה גם אימהות דחקו בבנותיהן לצאת ולהשתתף, כי זו שעה גדולה לעם ישראל!

ניצה בן צבי, מארגנת המפגש, הזמינה את הנשים הלוחמות האלה, הגיבורות שהיום הן כבר מבוגרות אך צלולות, זוכרות ונמרצות, ועיניהן עדיין בורקות בלהט של פעם, שלא הועם.

בזמנו, בשנים  39' – 48', השתתפותן של הנשים הלוחמות לא זכתה לסיקור נרחב ומלא בתקשורת, ולכן כל זמן מתאים לשוב ולהזכיר לכולנו שהמדינה נבנתה במאבקים קשים, בדם ובקרבנות, וכי לנשים היה חלק עצום בהקמתה.

בפאנל שנערך הוזמנו אותן נשים לספר על דברים שלא ידענו ואולי גם שכחנו.

 

תמר אשל,  הייתה שגרירה באו"ם בשנת 1955.  בשנת 1985 הייתה בכנס בקניה בנושא מעמד הנשים. זו הייתה שעתה הגדולה לומר את דברה , וכאשר הנציג הסורי נשא דברים בגנות ישראל, הייתה זו הזדמנות להשיב לו ולתקוף את סוריה. הסורי, שלא ציפה לתגובות מוחצות מצדה של נציגת ישראל , היה נרגז ביותר. הנה ניצחון קטן..   בהמשך פעלה תמר בתפקידים ושליחויות במצרים. גם היום, לאחר 60 שנה, עדיין לא מספרת תמר את הכל. בכל זאת ספרה על העלייה הבלתי חוקית ,הבאת העולים והטמעתם בקרב האוכלוסייה מתחת לאפם של הבריטים.   לתמר אשל עוד סיפורים רבים ומרתקים וחלקם הגדול עוד לא ראה אור.

 

שושנה לרמן  מספרת על שנת 46', בעיצומו של המאבק בבריטים, על "ליל המשטרות".   בפברואר 46', הייתה התקפה מתואמת על המשטרות הבריטיות במקומות שונים בארץ. תפקידה בסיירת היה לבדוק את הגדרות ומקומות הפריצה האפשריים.  המשימה הצליחה רק בחלקה בגלל תקלות בדרך, ולכן במשטרת שרונה , למשל, לא הייתה הפתעה.  הבריטים כבר חיכו להם וההתקפה נכשלה תוך אבדות ומאסרים של אנשינו.

אירוע נוסף עליו מספרת שושנה היה ב-26 במרץ 48', "ליל וינגייט".  האנשים קובצו יחד כדי לשמש "מעגלי אבטחה" לאניית עולים שהייתה אמורה להגיע והיה צורך להוריד את האנשים במהירות ולפזרם בבתים בתל-אביב, אלא שהאנייה נתפסה כבר ליד כפר ויתקין והאנשים שהמתינו לא ידעו על כך. מה לעשות, היו גם מבצעים שלא עלו יפה...

 

פרידה ורקשטל ניצולת מחנה הריכוז דכאו שעלתה לארץ ישראל ומיד עם עלייתה הצטרפה ללח"י. פרידה השתתפה במספר פעולות, אשר האחרונה שבהן הייתה התקפה על בתי המלאכה במפרץ חיפה ביוני 1946. התכנית בוצעה, אולם בדרך חזרה נתקלו הלוחמים במחסום בריטי. אש תופת נפתחה מכל הכיוונים. פרידה נפצעה, נתפסה והועמדה לדין. בית המשפט גזר עליה עונש מאסר עולם.  היא מספרת על שהותה בכלא בבית לחם עם ערביות זונות וגנבות. גם גאולה כהן ישבה שם.  משם הועברה ללטרון. פרידה לא ידעה עברית ורק בכלא למדה לדבר מעט עברית. בבית הסוהר הועסקה בתפירת שמלות לעצירות וכן בבישול למרות שהצהירה שאינה יודעת לבשל כלל.  מקץ שנתיים, עם הקמת המדינה,  שוחררה.

 

רינה הלל זוהי האישה שעל שמה הושר השיר "היי הג'יפ". רינה מספרת על נגבה ההרוסה. שם הסתובבה עם הכאפייה והנשק והייתה בין תופסי המשלטים באזור.  הם שמרו על המקום העזוב הזה החלו לעת ערב  יריות ותקיפות וקרבות שבהם השתתפה.  רינה מספרת על תקופתה כנהגת ג'יפים במקום שנקרא היום "חירבת מאחז".  כל הסיפורים האלה הפכו עם השנים למיתוס.

 

כל הנשים האלה, שהתנדבו ללחום ולהקריב את עצמן  , עשו זאת בהכרה ובתחושת שליחות עליונה, ללא חשבונות אישיים או משפחתיים. כולם ידעו שאת המדינה בונים במאמץ , בדם ובהקרבה.

מפגש הנשים  לווה בשירים של פעם, שאותם שרה הזמרת שולה להב. שוב הושמעו ההמנונים של המחתרות ושירים כמו "חיילים אלמונים", "מסביב יהום הסער", "האמיני יום יבוא" ועוד, השירים שגדלנו עליהם והגורמים לנו התרגשות ופעימות לב גם היום. אלה השירים שליוו אותנו באותם עשורים, עם התלהבות והתרגשות והזיכרונות שלא נמוגו .

איתן, סגן ראש העיר סיכם את המפגש באמרו שעבורו זו הייתה חוויה מרגשת לשמוע את הסיפורים הללו ולראות את אותן נשים שלא ידעו פחד , ולהיווכח שוב כי  "המדינה לא ניתנה לנו על מגש של כסף". 

התודה והברכה לניצה בן צבי, שעשתה מלאכה נאמנה בהעלותה את פעילות הנשים הלוחמות בישראל, וכן למארגנת המיתולוגית ציפי לוין, שבמיומנות ראויה לציון מארגנת מדי חודש את הכנס הציוני ברעננה.

יישר כוח!


 

28.5.2014 - כתבה מהרצאה של משה בן עטר.

 

 

מפגש הכנס הציוני ברעננה

משה בן עטר: זן המנהיגות הדרוש לישראל

מאת:  בת-שבע נוסבאום

מפגש הכנס החודשי הציוני ברעננה נפתח כרגיל בסקירת אירועי החודש אותה מעבירה המרכזת ומנחת הכנס ציפי לוין.

אורח החודש היה משה בן-עטר, מנכ"ל כפר הנוער "עתיד" בבאר-יעקב, שדיבר על "זן המנהיגות הדרוש לישראל".

אומר בן-עטר:  אנחנו חיים בעולם משתנה במהירות. כמות הידע משתנה במהירות כזו שאי אפשר לעקוב אחריה, ואתה יצירת מערכת ערכים אחרת.  'חכמת העבר' ו'נסיון העבר' אינם יכולים עוד לשמש אותנו, כיום ובעתיד.  כך גם בתחום אסטרטגיית המלחמה.  התורות הקודמות כבר אינן רלבנטיות ולא משקפות את הבאות.  מתחילת המאה ה-19, הידע האנושי הוכפל כל 80 שנה, וכיום כל שנה וחצי!  החיים שלנו משתנים, וההשלכות עצומות.
 atar_1g_28_5_14  atar_2g_28_5_14  atar_3g_28_5_14
 

ב-1950, תוחלת החיים בלונדון הייתה 50 שנה. כיום 100!  עולם התעסוקה הולך להשתנות מהיסוד. במציאות משתנה לא יהיה עוד בטחון סוציאלי  או פנסיות שאפשר להסתמך עליהן, ובני אדם יאלצו לעסוק בכמה מקצועות בתקופת חייהם.  גם הטכנולוגיה שהשתנתה מחייבת גישה שונה והבנה אחרת. כך הדבר לגבי סוג המנהיגות שאנחנו צריכים לטפח.

מה, אם כן, דרוש ממנהיג כדי להנהיג?  קודם כל להבין כי זהו מרחב גלובלי שונה ממה שהכרנו בעשורים הקודמים.  נדרשת חשיבה אסטרטגית וחשיבה לעומק שהיא הכרחית כדי לעצב עתיד.

בואו נעיף מבט על כמה בעיות העומדות לפתחנו. למשל, קחו את סין. איך צריך להתייחס לסין שהיא המעצמה הגדולה בעתיד הקרוב. אנחנו, המאמינים באל אחד, איך נתייחס לארץ שאין לה מורשת תנכ"ית. מערכת הערכים שם שונה לחלוטין. איך יתייחסו בעתיד מטורפי שלטון בנשק גרעיני?   ומה עם צמצום הפערים העצומים הקיימים דווקא במגזר הציבורי?  ובעיית  ערביי ישראל?  ובעיית הבדווים?  אם תיסעו מדימונה לערד, כל הדרך היא מחנה פליטים גדול של בדווים. אין פתרון הנראה כרגע באופק. יש תכניות אבל הממשלה מתקפלת ועוסקת רק בכיבוי שריפות.   אשר לבדווים, הם לא מעוניינים בפתרון. אולי נוח להם כך.  הם מכפילים עצמם כל 13 שנים בממוצע!  ועוד לא הזכרנו את המגזר החרדי, עם בעיותיו הרבות והקשות.

בן עטר רואה בחרדים נכס חשוב מאד. החרדים מתחילים אט אט להשתחרר, והם רוצים רמת חיים לטווח הארוך.  זוהי חברה חשובה. צריך לעשות תפנית שבה לא יהיו כולם נשלטים כ"כ ע"י המנהיגות הרוחנית שלהם.

על פי תחזיות קודרות, ב-2040 נהיה מדינה דתית. הרוב יהיו חרדים וערבים.  לדעת בן עטר צריך לפעול עכשיו, צריך מנהיג שיודע למנוע שריפות, במקום לכבות אותם ולהצטייר כגיבור שהביא את  ה"סופרטאנקר"  ובכך הציל אותנו .

אשר להסדר בינינו לבין הערבים, יש נושאים שבהם אי אפשר להגיע להסכמה. צריך מנהיגות שתדע להוביל להסדרי ביניים.  אין אפשרות היום להגיע להסדרי  קבע. בעיות פליטים, מים, גבולות המדינה היהודית – אלה נושאים שאי אפשר להגיע לגביהם להסכמה. מנהיגות צריכה לקבל החלטות, סוג של הסכמי ביניים

מספר משה:  "אבו עלא ביקר בביתי ושוחחנו בידידות אך הבנו שאנחנו כרגע לא יכולים להגיע להסדרי קבע, גם מבחינת החברה הערבית, ולכן צריכים הסדרי ביניים".הבעיה האמתית שSאין לה פתרון היא, שחיים כאן שני עמים המאמינים שהארץ הזו שייכת להם!

בזמנו, כאשר ירושלים אוחדה וסופחה למדינה, סופחו אתה גם 28 כפרים ערביים. הטענה הייתה שצריך מרחב אסטרטגי, אבל לא נתנו דעתם להשפעה הדמוגרפית העתידית. כיום יש בירושלים    כ-40% ערבים!  400 אלף ערביי ירושלים יוצרים בעיית ענק.  הנה לדוגמה:  שני כפרים הנושקים לירושלים: בית חנינא ומחנה הפליטים שועפאת, הנמצאים ממש למרגלות פסגת זאב.  שם הבנייה משתוללת.  אומר משה, המתגורר בפסגת זאב, כי מחלונו אפשר לראות איך מתקדמת ומתפרצת הבנייה הפרועה חסרת התכנון  ממש נגיעה מאתנו.

עיריית ירושלים לא נכנסת כלל למקומות כמו צור באחר, אום טובא ועוד. פשוט מפחדים! העירייה מפעילה קבלני משנה לבנייה, לפינוי אשפה ושאר השירותים המוניציפליים.  בגלל אופי המנהיגות, טוען בן-עטר, המצב כיום הוא כזה.

עתידנו לא מובטח. יש לנו סכנות רבות. עניין הדמוגרפיה הוא תהליך המתקדם לאט לאט. אנחנו יודעים להתמודד עם מכה שתונחת עלינו, אבל לא עם תהליכים איטיים. 

אנחנו זקוקים למנהיגות  שיודעת לקבל הכרעות. כדי להנהיג, צריך לחוש את האנשים, את העם. היכולת לשנות את המציאות לא נתונה רק בידי הפוליטיקאים. האזור שלנו לא יציב, והיכולת שלנו היא מוגבלת.  יש אלמנטים נוספים המשפיעים על יכולתנו, כמו למשל הון-שלטון.  אנחנו בתהליך הפרטה של כל דבר, מין קפיטליזם דורסני.  התיאורטיקן הכלכלי הידוע אדם סמית דיבר על כך שצריך לתת לכוחות השוק לקבוע איך מתנהלים דברים.  הוא הבין שחברה צריכה להשקיע הרבה מכיסה כדי לבנות תשתיות.  היום הקפיטליזם החזירי צמח פרא, אפילו בתוך מערכת החינוך, שהיא לדעתו ממוסחרת ומזויפת.  צריך קודם כל לחנך לערכים, וזאת  איננה עושה. המדינה צריכה לקחת על עצמה את החינוך, הבריאות והרווחה.  את אלה אי אפשר להפריט ולא לתת לקבלני משנה.  למדינה כמעט ואין כבר יכולת לשלוט!    כפי שהקומוניזם קרס, כך יקרוס גם הקפיטליזם.  מערכות דורסניות אינן חיות לנצח.

ואנחנו תוהים: האם יש דמוקרטיה בארץ?

אצלנו יש ריכוזיות. אנחנו נתונים לאיומים שצריך להתמודד איתם. למשל אירן. כבר 10 שנים מדברים על אירן. השקענו בנושא כ-15 מיליארד שקל.  והתוצאה: אירן קרובה היום לפצצה גרעינית יותר מאי פעם.

מה בנוגע לתקשורת?  היום אנשים קוראים פחות עיתונות כתובה, כי באינטרנט אפשר לקבל כל הודעה מידית. הסבלנות התמעטה.

אשר למנהיגים שלנו אומר בן עטר: "חסרה לי (ולכולנו ) הענווה והצניעות של המנהיגים היום. מנהיגים משנים קודמות גרו בדירות צנועות ולא חשבו כי מגיע להם יותר".  לדוגמה נשיאנו יצחק בן צבי. מספרים שגר בצריף ברחביה. יום אחד שב לביתו בלילה והציע לשומר בכניסה להיכנס לשתות מרק, והשומר סרב. לא רצה להפקיר את משמרתו,  ואז הציע בן צבי לשומר לעמוד במקומו להשגיח בעוד הוא ישתה מרק...   גם היום הציבור רוצה מנהיגים צנועים, אלא שאנשים ראויים ורציניים לא רוצים לקחת אחריות ולהיות מנהיגים. המערכות הפוליטיות לא יוצרות מנהיגים. הם הרי כבר הפריטו את עצמם..

מי יכול לעמוד בראש כיום? רק אנשים מוכרים כמו אלופים או מנהלים גדולים.  אבל דווקא הצעירים של היום, הם בעלי יכולת הסתגלות והגמישות הנדרשת כדי להתאים עצמם לשינויים הגדולים. אנשים לא נכנסים  כי רואים מה קורה, ולכן יש משימה של גיוס אנשים ראויים לשלטון.  עד כה, התחזיות לגבי המתרחש היו שגויות, אצלנו ובעולם. נעשו שגיאות קשות. לא צפינו התפתחויות למרות המידע שהגיע. לא צפינו את עליית החמאס, למשל.

מלחמה היא לא רק עניין לגנרלים. צריך מנהיג אזרחי שקול. בן עטר אומר שגם אנחנו, ההדיוטות, יכולים לחשב ולהגיע למסקנות לא פחות טוב מהם!

כבר נאמר, שדור שמתחיל במלחמה הוא לא הדור שמסיים אותה.  צריך מצב שבו תהיה מנהיגות מעודכנת, ואפילו, אומר בן עטר "הייתי עורך מבחני סף כניסה לכנסת!"

אנחנו זקוקים לזן המנהיגות עם תפיסה גלובלית ומרחבית רחבה.  הדמוגרפיה השתנתה, האופי השתנה, ואפילו הציביליזציה השתנתה.   צריך טכנולוגיה ומחשבה רעננה שתוביל את המדינה קדימה. יש לנו הון אנושי עצום שצריך להפעילו.

איך עושים זאת?  בכל דרך. מאבקים ציבוריים, טוקבקים, רשתות חברתיות.  אם אנשים יאבקו לא תהיה ברירה אלא לספק את הסחורה.  המהפכה האמתית עוד לא החלה, רק ניצניה מבצבצים.

 

 

11.4.2014 - כתבה מהרצאה של מנחם טילמן.

 

 

ד"ר מנחם טילמן

פרשת "העסק ביש" במצרים

מאת:  בת שבע נוסבאום

ד"ר מנחם  טילמן, חוקר תולדות מדינת ישראל בעת החדשה ובעיקר בשני העשורים הראשונים למדינה, הוא דמות מוכרת ומוערכת  בנוף הישראלי.  בתחילת דבריו הוא מבקש בקשה מיוחדת מהקהל:  "הצדיעו ותנו כבוד לתנועות הציוניות , לצעירים שחרפו נפשם בארצות ערב".  

"העסק הביש של מצרים" , הוא אחת התקלות החמורות ביותר שקרו לנו מאז הקמת המדינה!  פרשה זו טלטלה את החברה בישראל במשך 5 שנים ברציפות.

טילמן מתחיל בדבריו  בועידת בילטמור, שהתכנסה במלון בילטמור בארה"ב, מקום שבו התכנסו קונגרסים ציוניים בעבר, ושם נפלה ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בא"י.

החל מוועידת בילטמור ועד להקמת המדינה, התגבשה החלטה ע"י בן גוריון להקים את המדינה. הוא אמנם ידע שהכרזה חד צדדית תביא מיד לפלישה של צבאות ערב ושורה של התנכלויות ופוגרומים במדינות ערב ,לכן עם חזרתו מוועידת בילטמור החל לגייס קהילות ונוער במדינות ערב כדי להיערך לבאות.  מהארץ נשלחו כמה צעירים חזרה לארצות מוצאם כדי לגייס את חבריהם למערכת ההגנה, מאחר והראשונים להיפגע יהיו, ללא ספק, הקהילות היהודיות הגדולות בארצות ערב.  באותם ימים היו אלה הקהילה בעיראק והקהילה במצרים.

אחד השליחים הראשונים שיצאו מהארץ היו יו"ר הכנסת לשעבר שלמה בן הלל ומרדכי בן פורת (מוטקה), ואדם נוסף בשם אברהם דאר. אותו דאר ייזכר לימים כקשור לפרשת עסק הביש וחידת המודיעין שלנו.

הוחלט להקים במצרים רשת ריגול רדומה, ליום פקודה, שבינתיים יעבדו ויעסקו במקצועותיהם כמו  מורה, רופא ומהנדס , שיעמדו לרשותנו במקרי חירום ממשיים. מוטקה בן צור ואברהם דאר יוצאים לקהיר, מארגנים פעילים והם עוברים אימונים בסיסיים בארץ ואחר חוזרים למצרים דרך אירופה, כשהם כבר מומחים בחבלה ולחימה. הוא הקים במצרים שני תאים, האחד בקהיר והאחר באלכסנדריה, ובוחר במרסל ניניו כמקשרת בין התאים וחברה בארגון.

הם בוחרים במוחמד נגיב לידידם.  בינתיים המשטר החדש במצרים בראשות עבדול נאצר עוסקים בתחילה בהדחת פארוק והפיכת מצרים לרפובליקה, ובסילוק הנוכחות הבריטית. באותם ימים ישראל והפלסטינאים אינם מעניינים אותם.  יתרה מזאת, בתחילת שנת 1954 הכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ, החלטה שהייתה הפרה בוטה של ההסכמים הבינלאומיים בנוגע למעבר בתעלה.

בישראל השתררה חרדה במערכת הביטחון.  לפתע השתנה הסטטוס קוו, במיוחד כשנאצר החליט לסלק את המשמר הבריטי מהתעלה. התכניות האופרטיביות הצבאיות שלנו התמוטטו.  נוצר אצלנו לחץ.  מה עושים? הפרלמנט הבריטי עמד לאשר את הפינוי וצריך היה להחליט מהר. ובכן החליטו להפעיל את הארגון הרדום ולשלוח אותו למשימות חבלה במתקנים בריטיים ואמריקאים  כדי שיבינו במצרים שהם זקוקים לבריטים להגנה ויבקשו מהם להישאר.

 tilman_3g  tilman_4g  tilman_1g
 

בינתיים שרת עשה מאמצים ענקיים ללחוץ על נאצר לדחות את ביצוע גזר הדין, אך נאצר טען שכמה חודשים קודם לכן הוצאו כמה מהאחים המוסלמים להורג,  אינו יכול כעת לחון את היהודים, וכדי למנוע לחצים הזדרז והוציא את האנשים להורג!

לאחר ביצוע גזרי דין המוות במצרים, דורשים חברי מפא"י מלבון לקבל אחריות, בהיותו שר הביטחון. לבון הנזעם מגיש את התפטרותו לראש הממשלה, אך כעבור מספר חודשים, מסיבה תמוהה, הוא נבחר למזכיר ההסתדרות, תפקיד בכיר ובעל עוצמה. לבון כל העת לא שכח ולא סלח את החשדות נגדו ואת אלה שהעידו נגדו.

לאחר חמש שנים פונה לבון ליו"ר ועדת חוץ וביטחון מאיר ארגוב, ומבקש לכנס את הוועדה בדלתיים סגורות לאפשר לו לשאת דבריו כי הגיעו נתונים חדשים על פרשת הביש.  בדבריו אומר לבון כי איסר הראל, ראש המודיעין, חשד כל השנים כי אברי אלעד הוא בוגד והוא שהפעיל את חברי הרשת. במעקב אחריו הוא נצפה בגרמניה נכנס ויוצא בשגרירות מצרים בבון ונפגש עם בכיר במודיעין המצרי.  נתקבלה הוראה להביא בערמה את אברי ארצה, ואכן הובא אברי לארץ, נעצר והועמד לדין.  למרות שטען לקונספירציה וזיופים שנעשו כדי להפלילו, נידון  בסופו של דבר ל-12 שנות מאסר.  לאור העדויות האלה מבקש לבון מבן גוריון לפרסם מסמך פומבי המטהר אותו מכל ההאשמות שהוטחו בו. אך בן גוריון טען, כי מאחר ולא הוא הרשיע, הוא אינו יכול לזכות.

בינתיים ישבו העצורים בכלא טורא במצרים. אצלנו היו אלפי עצורים מצריים לאחר מלחמת ששת הימים וביניהם 12 גנרלים מצריים,  נרקמה תכנית חילופי שבויים. נאצר סירב בתוקף לשחרר את עצורי הפרשה, ומאיר עמית יוזם חילופי שבויים רגילה לכאורה ללא עצורי הפרשה. את הגנרל הבכיר צייד במכתב אישי וסודי אל נאצר בבקשה לשחרר את העצורים כמחווה של רצון טוב , ללא פרסום כדי שלא לעורר עליו את זעם הציבור,  מקץ כמה חודשים,   ללא ידיעת איש. נאצר עמד בהבטחתו והשבויים שוחררו והגיעו לארץ, ללא אזכור כלל.  הם חיו בחשאיות ובשמות בדויים , ובהדרגה שוחררו כל שאר העצורים במצרים. 

ג'יבלי עצמו, הפך למח"ט גולני ואח"כ נספח בשגרירות בבריטניה וכיהן בתפקידים רבים. לימים כתב ספר "ההוראות", שלא פורסם מעולם.  גם כל יתר קורבנות הפרשה השתלבו בארץ, הקימו משפחות וחיו מחוץ לכותרות העיתונים.

ודברים שהתגלו מאוחר יותר:  אברי אלעד היה האיש שנתן את ההוראה. הוא היה הבוגד.  אברי הועמד ע"י המצרים בפני ברירה: להסגיר את חברי הרשת או שהוא ייעצר או יירצח. והוא אכן הסגיר. הסתבר גם שהייתה לו יד בהפעלת "נרתיק המשקפיים", והנרתיק לא התפוצץ מעצמו!

אשר ללבון, הוא הודח שוב ממשרתו כמזכיר ההסתדרות, ושנים רבות חי מתוסכל ופגוע מהעוול שנגרם לו.

בין הקהל ישב יוסף מרזוק, אחיו של הד"ר משה מרזוק שהוצא להורג במצרים.

מרזוק עלה לבמה והציג את גרסתו  על הפרשה:  לטענתו, משה דיין הוא שנתן את ההוראה.  יוסף מרזוק הטיל את האשמה בבירור על משה דיין, שגם התבטא ואמר שאילו

 

לשם ביצוע הפעולות הללו נשלח למצרים מפקד בעל שמות אחדים. אצלנו הוא נקרא "האדם השלישי" ובמצרים היה "רוברט" ואצל המשטרה המצרית היה פאול פרנק.

 

בזמנו הייתה מגמה בארץ לשלוח מפקדים שדבק רבב בשמם, למשימות בפעולות נועזות   כדי לטהר עצמם .  ג'יבלי החליט לשלוח את אברי אלעד, הוא פאול פרנק, או "האדם השלישי".  הוא היה אדם בעייתי, איש מודיעין בלתי אמין,  שליחות שלימים תתגלה כשגיאה גסה וכואבת.  אברי אלעד שכנע את מוטקה בן צור שחברי הרשת במצרים מוכנים לפעולה.

 

הוחלט, אפוא שהסימן לפעולה הוא שידור בקול ישראל של מתכון , אותו תקריא רבקה מיכאלי,  ובו קודים ותאריכים לפעולה.  ואכן, השידור בוצע וביולי 1954, החלו פעולות החבלה באלכסנדריה ובקהיר. הפעולות בוצעו באותה שיטה. חברי הרשת רכשו נרתיקי משקפיים ובתוכם הכניסו שפופרות חומצה, שכאשר הן מופעלות ומתכלות, הן מתפוצצות.

 

ואז קרתה תקלה. לאחר כמה פעולות בקהיר ואלכסנדריה שבוצעו בהצלחה, בפעולה נוספת במדרגות לקולנוע "ריו" בקהיר, אחת השפופרות החלה לבעור בתוך כיס מכנסיו של אחד מחברי הרשת, פיליפ נתנזון. הוא נכווה ונפל ארצה כשמכנסיו בוערים. אנשים החלו להתקהל סביבו. מגיעים שוטרים והוא נעצר.  תוך 10 ימים נעצרים כל חברי הרשת, למעט אברי אלעד.  הוא מסתובב בקהיר חפשי שבועיים נוספים. הוא מסתובב בגלוי במכונית הפלימוט הירוקה שלו שכולם הכירו. לאחר שבועיים טס לאירופה בלי בעיה ומשם הגיע לארץ.

 

בבואו לארץ מסר דו"ח על התקלה בקהיר ומעצר חברי הרשת. הידיעה עברה במשרד הביטחון ומשם לשרת, שהיה המום כולו.  "מי נתן את ההוראה" הייתה השאלה המהדהדת.

 

לבון טען בתוקף כי לא נתן את ההוראה, אלא רק ביקש לדעת את רמת המוכנות של הקבוצה. נדרשה בדיקה וחקירה, אלא שבארץ חששו לחקור בגלוי פן תדלוף החקירה למצרים, אבל במצרים הייתה חקירה מקפת במהלכה נעצר משכיר הדירה בקהיר, יוסף קרמונה, שלא היה לו כל קשר ולא ידע דבר, אבל נפטר במהלך החקירה. זה היה הקרבן הראשון.

 

3 חודשים מאוחר יותר נפתח משפטם של 4 עצורים נוספים, בהם מקס בינת, שהיה בשליחות סמויה בקהיר, אך לא היה קשור לפרשה. הוא התאבד בכלאו בקהיר.  קרבן שני.

 

ארבעה חודשים נמשך המשפט בקהיר. לאחר מכן פורסמו פסקי הדין החמורים: שניים מהם, הד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר, נידונים למוות. שניים נוספים נידונים למוות שלא בפניהם, פאול פרנק ואברי אלעד, שניים אחרים נידונים למאסר עולם, ועוד אחרים גם הם לשנים ארוכות.

 

פסקי הדין החמורים במצרים מבהירים למשה שרת, כי המצרים יודעים הכל. כיצד?

 

הוקמה ועדה לחקור בנושא , ועדת אולשן דורי. כולם זומנו לחקירה וכל אחד טען שקיבל הוראה להכין ולבדוק את מוכנות האנשים אך לא נתן הוראה מפורשת לפעול.  הוועדה ישבה כשבועיים יום ולילה וחקרה את האנשים, ובסיום הודיעו לראש הממשלה כי המצב הוא תיקו! הם אינם יכולים לפסוק בוודאות שלבון נתן את ההוראה וגם לא להיפך.  המסקנות ההן, אותו תיקו, הן שתעמודנה במרכזה של "פרשת לבון" חמש שנים מאוחר יותר.

 

בינתיים שרת עשה מאמצים ענקיים ללחוץ על נאצר לדחות את ביצוע גזר הדין, אך נאצר טען שכמה חודשים קודם לכן הוצאו כמה מהאחים המוסלמים להורג,  אינו יכול כעת לחון את היהודים, וכדי למנוע לחצים הזדרז והוציא את האנשים להורג!

 

לאחר ביצוע גזרי דין המוות במצרים, דורשים חברי מפא"י מלבון לקבל אחריות, בהיותו שר הביטחון. לבון הנזעם מגיש את התפטרותו לראש הממשלה, אך כעבור מספר חודשים, מסיבה תמוהה, הוא נבחר למזכיר ההסתדרות, תפקיד בכיר ובעל עוצמה. לבון כל העת לא שכח ולא סלח את החשדות נגדו ואת אלה שהעידו נגדו.

 

לאחר חמש שנים פונה לבון ליו"ר ועדת חוץ וביטחון מאיר ארגוב, ומבקש לכנס את הוועדה בדלתיים סגורות לאפשר לו לשאת דבריו כי הגיעו נתונים חדשים על פרשת הביש.  בדבריו אומר לבון כי איסר הראל, ראש המודיעין, חשד כל השנים כי אברי אלעד הוא בוגד והוא שהפעיל את חברי הרשת. במעקב אחריו הוא נצפה בגרמניה נכנס ויוצא בשגרירות מצרים בבון ונפגש עם בכיר במודיעין המצרי.  נתקבלה הוראה להביא בערמה את אברי ארצה, ואכן הובא אברי לארץ, נעצר והועמד לדין.  למרות שטען לקונספירציה וזיופים שנעשו כדי להפלילו, נידון  בסופו של דבר ל-12 שנות מאסר.  לאור העדויות האלה מבקש לבון מבן גוריון לפרסם מסמך פומבי המטהר אותו מכל ההאשמות שהוטחו בו. אך בן גוריון טען, כי מאחר ולא הוא הרשיע, הוא אינו יכול לזכות.

 

בינתיים ישבו העצורים בכלא טורא במצרים. אצלנו היו אלפי עצורים מצריים לאחר מלחמת ששת הימים וביניהם 12 גנרלים מצריים,  נרקמה תכנית חילופי שבויים. נאצר סירב בתוקף לשחרר את עצורי הפרשה, ומאיר עמית יוזם חילופי שבויים רגילה לכאורה ללא עצורי הפרשה. את הגנרל הבכיר צייד במכתב אישי וסודי אל נאצר בבקשה לשחרר את העצורים כמחווה של רצון טוב , ללא פרסום כדי שלא לעורר עליו את זעם הציבור,  מקץ כמה חודשים,   ללא ידיעת איש. נאצר עמד בהבטחתו והשבויים שוחררו והגיעו לארץ, ללא אזכור כלל.  הם חיו בחשאיות ובשמות בדויים , ובהדרגה שוחררו כל שאר העצורים במצרים. 

 

ג'יבלי עצמו, הפך למח"ט גולני ואח"כ נספח בשגרירות בבריטניה וכיהן בתפקידים רבים. לימים כתב ספר "ההוראות", שלא פורסם מעולם.  גם כל יתר קורבנות הפרשה השתלבו בארץ, הקימו משפחות וחיו מחוץ לכותרות העיתונים.

 

ודברים שהתגלו מאוחר יותר:  אברי אלעד היה האיש שנתן את ההוראה. הוא היה הבוגד.  אברי הועמד ע"י המצרים בפני ברירה: להסגיר את חברי הרשת או שהוא ייעצר או יירצח. והוא אכן הסגיר. הסתבר גם שהייתה לו יד בהפעלת "נרתיק המשקפיים", והנרתיק לא התפוצץ מעצמו!

 

אשר ללבון, הוא הודח שוב ממשרתו כמזכיר ההסתדרות, ושנים רבות חי מתוסכל ופגוע מהעוול שנגרם לו.

 

בין הקהל ישב יוסף מרזוק, אחיו של הד"ר משה מרזוק שהוצא להורג במצרים.

 

מרזוק עלה לבמה והציג את גרסתו  על הפרשה:  לטענתו, משה דיין הוא שנתן את ההוראה.  יוסף מרזוק הטיל את האשמה בבירור על משה דיין, שגם התבטא ואמר שאילו הדברים היו תלויים בו, העצורים לא היו משתחררים.  לדברי מרזוק, גיבלי הגן על דיין ו"שכב על הגדר " למענו.   זו הייתה גרסתו של יוסף מרזוק, שכתב ספר על הפרשה .

 

ועוד:  מדינת ישראל לא בקשה את החזרת הגופות. כפי שלא בקשה את החזרת החיים לא בקשה את החזרת הגופות. לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור התפרסם כי שלטונות מצרים היו מוכנים לחפש את גופות הנעדרים בחולות סיני. הוא פנה לשלטונות צה"ל בבקשה שיחפשו גם את שני חללי ההוצאה להורג  במצרים. הוא לא קיבל שום תשובה תכליתית לבקשתו. להיפך, הוא נתבקש לשמור על סודיות בעניין.  יוסף מרזוק המשיך לבקש ולהפציר,  עד שקיבל הודעה מצה"ל, שאם הוא רוצה לחפש את הגופות, שיעשה זאת בעצמו!

 

יוסף מרזוק גייס חברים, שפנו לצלב האדום אבל לא נענו. ואז עלה בראשו רעיון: הוא פנה במכתב לאנואר סאדאת וביקש באופן אישי שיעזור למצוא גופות של שני האנשים שהוצאו להורג והקבורים במצרים. והנה כעבור כמה שבועות, בשנת 1977, קיבל הודעה מצה"ל כי למחרת ייצא מסוק  לאל-עריש לקבל את הגופות. 

 

בקול רועד מספר יוסף מרזוק כי ביקש לראות את גופת אחיו בטרם קבורתו. הדבר התאפשר רק בבית ההלוויות בארץ . אז נפתח הארון ויוסף ראה וזיהה את הגופה שהשתמרה באופן מפליא בחול היבש של המדבר!   להשלמת סיפורו סיפר יוסף מרזוק על עדויות ששמע מאוחר יותר, על עמידתם הגאה והמכובדת של השניים במשפט.

 

אם כך לא ישראל, אלא דווקא בעזרתו של אנואר סאדאת,  הובאו הגופות לקבר ישראל , כמה חודשים לפני בואו ההיסטורי לארץ לעשות שלום בין ישראל למצרים.

 

הדברים היו מרגשים ואותנטיים. הקהל המבוגר זכר בבירור את הפרשה ההיא והתרגש כאילו  חיו את  הדברים שנית. גם מסקנותיו השונות של יוסף מרזוק הוסיפו נופך אחר ומסתורי לפרשת הביש הזו, שייתכן ופרטים רבים עדיין יישארו עלומים לעד.

 

ושוב, תודה לציפי המארגנת המוכשרת. כולנו חיים מחדש את התקופה כאילו קרה זה אתמול.

 

 

 

 

 לעמוד הבא  לעמוד הקודם לפעילות בסניף

 

חזרה לעמוד סניף "רעננה"

 

אירועים
א' ב' ג' ד' ה' ו' ש'
1 2 3 4 5 6 7
8 9 10 11 12 13 14
15 16 17 18 19 20 21
22 23 24 25 26 27 28
29 30 31