עלייה למדינת ישראל

מדינת ישראל "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", כך נכתב במגילת העצמאות. מאז, הפכה עלייה למדינת ישראל ליעד לאומי בעל חשיבות עליונה. ההיסטוריה של העלייה לישראל מחולקת לשלושה גלי עלייה מרכזיים, כשבמקביל אליהם עולים יהודים באופן פרטי לישראל כל העת. אנשי "הביתה", היחידה לעידוד העלייה של ההסתדרות הציונית העולמית, מספרים על הנקודות החשובות בההיסטורית העלייה לישראל.

שיבת ציון

לאחר קום המדינה הושקעו תקציבים גדולים בהבאתם לארץ של יהודי התפוצות, בעיקר ניצולי השואה ויהודי ארצות האיסלם שהיו בסכנה עקב התגברות האנטישמיות בעולם המוסלמי. בשנתיים הראשונות לאחר קום המדינה הוכפל מספר היהודים בארץ מכ- 700,000 ל 1,300,000 בקירוב. גל עלייה זה מינף את התפתחות היישוב היהודי ושינה לחלוטין את המבנה התרבותי, החברתי והפוליטי במדינה.  

ההתעוררות הציונית הגדולה

לאחר מלחמת ששת הימים גבר הלחץ של יהודי ברית המועצות על המשטר הקומוניסטי שלא התיר עלייה למדינת ישראל. ההתעוררות הציונית הרוסית החלה לאחר מותו של סטלין, בשנת 1953, אך רק בקיץ 1967 נשלחה עצומה מיהודי גרוזיה לאו"ם, שיצרה לחץ דעת קהל עולמית על הממשל הקומוניסטי, שהחליט להרשות ליהודים לצאת מברית המועצות בצורה הדרגתית ומוגבלת. בין 1968 ל-1972 עלו לישראל כ-160,000 יהודים מברית המועצות.

עלייה למדינת ישראל בסוף המאה ה-20

בסוף המאה ה-20 הגיעו לישראל גלי עלייה גדולים, רובם ממדינות חבר העמים, בעקבות קריסת ברית המועצות. גל עלייה זה אופיין ברמת השכלה גבוהה ובמשפחות קטנות, קשישים רבים ומשפחות חד הוריות. במקביל, נערך באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 "מבצע משה", להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. כ-17,000 יהודים עלו לארץ במבצע חשאי זה. ב"מבצע שלמה" שנערך בתחילת שנות ה-90, ניסתה ממשלת ישראל להציל את שארית הקהילה היהודית באתיופיה, ועד שנת 1995 עלו כל יהודי אתיופיה לישראל, וחבלי קליטתם עדיין נמשכים.

המאה ה-21

כיום, אין קהילות יהודיות שחיות בתנאים קשים בעולם. המשך עלייה למדינת ישראל יהיה מעתה אישי, ויונע על ידי הכרה ציונית, מתוך עידוד יהודים החיים במדינות רווחה לבוא הביתה ולחיות חיים יהודיים מלאים בארץ ישראל ולגדל משפחה, להקים עסק  עם או ללא עזרה,עם או ללא הלוואות בערבות מדינה , או בקיצור כל שידרש לעולה החדש על מנת להרגיש בבית ולקיים את החזון הציוני.